אמר 'הנני נותן מטבע זו לצדקה' וחזר בו

בגמ': ובית שמאי אומרים לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ובית הלל סברי כר"ש וכו' (נזיר ט, א).

בסוגיין הובאה מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם יש שאלה בהקדש. ומבואר בתוס' שלדעת בית שמאי אף תוך כדי דיבור אין המקדיש יכול לחזור בו ולהתחרט מההקדש, ולדעת בית הלל יכול לחזור בו מההקדש בתוך כדי דיבור.

בפוסקים האריכו לדון לגבי צדקה אם אדם שנדר דבר מה לצדקה יכול לחזור בו תוך כדי דבור, או שמא כשם שבהקדש אינו יכול כך גם בצדקה.

דעת ה'ושב הכהן' (סי' יח, הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' רנח סק"ז) שגם גבי צדקה אינו יכול לחזור בו, כיון שאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ממש, נמצא שכשאמר שיתן הרי כאילו מסר כבר לידי העני.

כך גם פסק גם הלבוש ((חו"מ סי' רנח) והמחנה אפרים (צדקה סי' ח), והוכיח זאת מכמה סוגיות, [עיי"ש מה שהעיר מסוגיין].

אולם הסמ"ע (שם ס"ק יד) והש"ך (שם סק"ה) והקצוה"ח (סק"ב) כתבו שיכול לחזור בו. ובערוך השולחן (יו"ד שם סי"ט) כתב לתמוה על החולקים, מדברי הרשב"א שכתב שאין אומרים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט בהקדש ועניים, והלכה פסוקה היא בחו"מ (סי' צה) שכל הקדש לעניים ולבהכ"נ ולס"ת דינם כהדיוט, ועוד כתב שאפילו בהקדש למזבח מי יימר שתוך כדי דיבור אינו יכול לחזור בו, והא איפסקא הלכתא בב"ב (קכט:) ובנדרים (פז.) שבכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבד מעבודה זרה וקדושין וכו' אבל בכל שארי דברים יכול לחזור בו. וזה שאמירה כמסירה היינו אם לא חזר בו תוך כדי דיבור, והרי כל ההקדשות והצדקות הם חלק מחלקי נדרים, ובנדרים קיי"ל דיכול לחזור בו תוך כדי דיבור, ועוד שהרמב"ם (שבועות פ"ב) הסביר הדבר דחזרה תוך כדי דיבור דומה לטועה ע"ש א"כ מה שייך על זה לומר כמסירתו להדיוט. וע"ע בדעת תורה (יו"ד סי' רנח שם) שהאריך בנידון זה.