אתרוג שניתן במתנה על מנת להחזיר ונפסל
בגמ': אמר רבא אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי, נטלו ויצא בו החזירו יצא. לא החזירו לא יצא וכו'. (בבא בתרא קלז, ב).
מצוי הדבר שאנשים נוטלים את אתרוגו של אדם אחד, הנותן להם במתנה על מנת להחזיר, אולם אין הם מחזירים לו את האתרוג מיד, אלא מעבירים הם אותו מאחד לשני, ורק לבסוף הוא חוזר אליו.
פעמים רבות אירע שהאתרוג נפל ונפסל אצל אחד מאלו, והוא לא חזר לבעליו, משום שאין חזרתו חזרה אלא כשהוא כשר, כמובן. לכאורה כולם לא יצאו ידי חובתם, שהרי לא חזר האתרוג לבעליו, וכן מבואר בכף החיים (סי' תרנח ס"נ).
אולם כאשר אירע מעשה כיוצא בזה אצל החזון איש, שרבים בירכו על אתרוגו אולם הוא נפסל קודם שחזר אליו, הורה החזון איש שראוי להחמיר ליטול שוב אתרוג אחר, אולם מעיקר הדין יצאו ידי חובה.
סברת החזון איש היתה שמכיון שהוא עצמו הרשה למברכים להעביר את האתרוג מאחד לשני, והעברה זו היא קיום רצונו, על כן היא נחשבת קיום התנאי, וכביכול לא היה התנאי על מנת שתחזירהו לי, אלא על מנת שתתננו למי שארצה. על כן יצאו כולם ידי חובה, אף שהאתרוג לא חזר ממש לבעליו.
כל זאת רק מפני שרצון הבעלים היה להעביר את האתרוג. אם הבעלים לא עסק בכל כלל, אלא המקבל [שהוא בעלים לעת עתה בתנאי שישיב] הוא הוא שמעצמו נתן את האתרוג לאדם אחר, הרי שבזה אין כאן קיום התנאי, ובאופן זה אם נפסל האתרוג לא יצאו הכל ידי חובה, שהרי לא נתקיים התנאי שעל האתרוג לחזור בעליו, ונמצא שפקעה בעלות כולם למפרע, ולא היה האתרוג שנטלו אתרוגם שלהם.
יש שאמרו שיש דרך להכשיר את נטילת האתרוג, באופן של מחילת התנאי, מאחר שהדין הוא שמי שעשה את התנאי יכול למחול עליו מדין 'אתי דיבור ומבטל דיבור', והמעשה מתקיים ללא תנאי. ועל כן אם כשנודע לבעל האתרוג כי הוא נפסל, מחל מיד על התנאי 'על מנת שתחזירהו לי', נמצא שלמפרע נעשית הנתינה לנתינה גמורה ללא תנאי, ויצאו הכל ידי חובה. אולם אם ברגע הנתינה לא מחל על כך, אכן בטלה הנתינה [וראה עוד במשנה ברורה (סי' תרנח סקט"ו)].
