בריחה מהעיר בימי דֶבֶר
בגמרא (סנהדרין כט) נתבאר שאין די לאיים על העדים ולומר להם שבעוון עדות שקר דבר בא, כדי שיתייראו שלא ימותו, כיון שיכולים הם לומר שאף אם שבע שנים יש דבר בעולם אין אדם מת בלא זמנו. וכתב בערוך לנר (ד"ה ואינש), שצריך לומר שרק העדים יחשבו כן ולכן לא יהיו הדברים מייראים אותם, אבל האמת אינה כן, אלא כמו שאמרו בחגיגה (ד:) שיש נספה בלא משפט. וכן הוכיח ממה ששנינו (אבות פ"ה מ"ח) שדבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעית. ואם אין מת רק מי שכלו שניו איך שייך בזה עונש, ועל כרחך האמת היא שכשבא דבר לעולם מת על ידו גם מי שלא מלאו שנותיו עדיין.
בשו"ת מהרי"ל (סי' מא) דן, אם נכון לברוח ממקום מגוריו בעת הסכנה, ואם יש לומר שמי שנגזר עליו למות ימות גם כשיברח, ומי שלא נגזר עליו למות יחיה גם אם לא יברח, והביא השואל ראיה מסוגיין שאין לברוח, ממה שאמרו 'שב שני הוה מותנא ואיניש בלא זימניה לא שכיב', ומשמע קצת שאין לברוח. וכתב מהרי"ל שנראה שאינו אלא משל בעלמא שאומרים האנשים, והוכיח מהגמ' בחגיגה הנ"ל שפעמים שמלאך המוות טועה ויש נספה בלא משפט. וכן דרשו בב"ק (ס.) שכיון שניתן רשות למשחית כו'. ואם כן יש לברוח כדי שלא להיות במקום שניתנה רשות למשחית להשחית. והביא כן מספר חסידים שיסד הרוקח שטוב לברוח, כיון שפעמים שהגזירה אינה על האדם אלא שנגזר על עיר אחת או מדינה אחת, ואם יצא ממדינה זו ינצל, וזכר לדבר שנאמר (עיי' ירמיה כא ט ושם לב ב) היוצא מן העיר והיתה לו נפשו לשלל, וכתיב (עמוס ד ז) 'ועל עיר אחת לא אמטיר' וגו'. וכתב שכן ראה גדולים שעזבו מקומם למקום אחר בעת הסכנה [הו"ד בד"מ (יו"ד סי' שעד), וביש"ש (ב"ק פ"ו סי' כו)].
ובשו"ת הרשב"ש (סי' קצה) נשאל גם כן אם יש לאדם לברוח מן הסכנה כגון שיש מגפה בעיר ר"ל, שהרי לכאורה ממה נפשך לא יועיל לו כלום, כי אם נגזר עליו בראש השנה לחיות לא תזיק לו המגפה, ואם נגזר עליו למות לא תועיל לו הבריחה. והשיב הרשב"ש באריכות לבאר שכמה מידות יש בדבר, ופעמים שאף מי ששנות חייו הם קצובים לו לחיות עוד הרבה שנים, וגם לא נגזר עליו באופן מוחלט בראש השנה שיקצרו משנות חייו, מכל מקום יתכן שימות בלא עתו במיתת מגפה ובמיתת מלחמה ודומיהם, או במיתה טבעית על ידי רוע ההתנהגות וחוסר השמירה מפני הסכנות. ומיתה זו אינה נגזרת על האדם אלא אפשרית היא, ולכן תלויה בו ובהתרחקותו מפני הסכנה, ולכן כשיש דבר בעיר צריך אדם לברוח כדי שלא ימות מצד המידה הזו. וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' קטז ס"ה) שיש לברוח מעיר שיש בה דבר, כשמתחיל הדבר. ובספר זכרון יעקב יוסף (מערכת ח עמ' נא) תמה על אודות מכת האבעבועות המתפשטת בקטנים ב"מ, למה אין נזהרים להבריח את התינוקות מהעיר בתחילת הדבר, ובודאי עתידים האבות ליתן את הדין על מיתת יונקי שדים שלא חטאו אם יכולים הם לברוח. וע"ע בפניני הלכה (ר"ה טז: יבמות מט:).
אמנם בשו"ת זרע אמת (יו"ד סי' לב, כז:) כתב שדברי המהרי"ל אינם מוסכמים, והרב השואל ששאל למהרי"ל סובר שאסור לברוח, וגם מהרי"ל לא כתב שצריך לברוח אלא שאין איסור לברוח וכמבואר בסיום דבריו, ואף על פי שכתב בתחילת דבריו שטוב לברוח, לא כתב כן אלא בדרך עצה טובה, והאריך בזה עוד.
