ברכה אחרונה על עוגה שאין בה כזית דגן בכדי אכילת פרס

בשו"ת דברי יואל (או"ח סי' יג) דן בפליאתו של חכם אחד על שבשעה שישב בסעודת בר מצוה ואכל לעקיך, לא בירך אחריו ברכה מעין שלש, ואמר לו שאף אם היה בלעקיך שאכל שיעור כזית, אפשר לסמוך על מה שבירך ברכת 'בורא נפשות' על הדגים, כיון שלא היה בלעקיך כזית קמח בכדי אכילת פרס. ובתשובתו בירר בארוכה הלכה זו הנוגעת גם לסוגייתנו, והיא מצויה הרבה במאכלים כדוגמת 'ופל' שקשה לאכול ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס.
כתב בשו"ע (או"ח סי' רח ס"ט), שאם עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלם בקדירה, מברך לפניו בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה, ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון. ודווקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה. ואם בישלו בקדירה, מברך תחילה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות.
וכתב במשנה ברורה (ס"ק מח), שדין זה אינו דווקא בתערובת קמח בקמח שמיני הדגן אינם ניכרים, אלא גם אם עירב חמשת מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים, אינו מברך אחריו ברכה אחת מעין שלש אם אינו אוכל מהחמשה מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס, ואם לא היה בו כזית בכדי אכילת פרס אינו מברך ברכה אחרונה מעין שלש אלא בורא נפשות. ומכל מקום כתב לענין פת כיסנין שמעורב בה הרבה תבלין, כגון צוקע"ר לעק"ך, נוהגים העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית, אף שבמין הדגן לבדו אין שיעור כזית. וליישב מנהגם כתב שאולי טעמם הוא מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל, ולכן מצטרף הוא עם האוכל לשיעור, וכמבואר במגן אברהם (סי' רי סק"א) שכתב כעין זה לענין שיעור ברכה אחרונה שהציר מצטרף לירק ונידון כאוכל ושיעורו בכזית ולא בכרביעית, וכמו שהובא לעיל. ומכל מקום כתב המשנה ברורה שלכתחילה טוב להזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית.
וכתב בדברי יואל (שם אות ו), שמה שיישב המשנה ברורה מנהג העולם על פי דברי המגן אברהם אין בו כדי יישוב, ודבריו תמוהים, שדברי המגן אברהם הם רק לענין הנידון אם להחשיב את הציר למאכל או למשקה, ובזה יש לומר שכיון שמצטרף עם המאכל הרי הוא נאכל בדרך אכילה, ולכן נחשב למאכל ולא למשקה. וכמבואר בסוגייתנו שממנה למד המגן אברהם דין זה, שאכילת הציר ביום הכיפורים מיישבת את דעתו ולכן חייב עליה, ומבואר שעיקר הצירוף מועיל משום שעל ידי כך הדרך היא לאכול את הציר כמאכל וליישב בכך את דעתו של האוכל. אבל לענין צירוף הסוכר ללעקי"ך, לא די במה שהוא נחשב כמאכל, אלא צריך שיחשב כאותו מין של הלעקי"ך, ולא מצאנו בשום מקום שכיון שבא להכשיר את המאכל נחשב הוא כמינו ומצטרף עמו לשיעור כזית. ולמעשה נקט שמתורת ספק לא יצאנו ואין לאכול ממאכלים אלו שיעור כזית, אלא אם כן אוכל גם שיעור כזית מדבר אחר שמברכים אחריו מעין שלש, ויפטור בו אותו.
וכן כתב בשבט הקהתי (ח"ב סי' צג) שכן נהג מהרי"ד מבעלזא באכילת עוגה, שהיה אוכל או שיעור קטן מאוד שאין בו כזית או שיעור גדול מאד שיש בו כזית מהדגן לבדו. ובתשובות והנהגות (ח"ב סי' קלג) הביא שכן החמיר הגרי"ז מבריסק, שיהיה במזונות כזית דגן בכדי אכילת פרס, ועיי"ש במה שכתב לענין דיעבד שאכל יותר מכזית ולא היה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס. וכן העלה בשו"ת אגרות משה (ח"א או"ח עא) שמוכרחים להזהר ולא לאכול, אלא או פחות מכזית או שיהיה כזית דגן בכדי אכילת פרס, שמאחר שעכ"פ העולם נוהגים לברך מעין שלש על אכילת כזית לבד, אין להקל ולברך 'בורא נפשות' נגד המנהג, וגם אי אפשר לעשות כמנהג כיון שהוא דבר תמוה ואולי נוהגים בטעות, שאין ידוע אם מנהג זה היה מנהג ברור, לכן חייב לאכול עד שישער שיש שם כזית מהדגן.