גדרו של מיץ ענבים וכשרותו לכוס של ברכה
בסוגיין (סנהדרין ע.) מבואר שיין מגיתו אינו חשוב יין, ולכן בן סורר ומורה ששתה יין מגיתו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שישתה יין גמור, וכן בערב תשעה באב שאסור לשתות יין אין איסור בשתיית יין מגיתו. ומבואר בגמרא שהוא תוסס ושיעור תסיסתו שלשה ימים, ולהלכה עד ארבעים יום הוא חשוב יין מגיתו. והנה בגמרא (ב"ב צז.) מבואר, שיין מגתו כשר בדיעבד לנסכים, ולכן מותר אף לכתחילה לקדש עליו בשבתות וימים טובים, וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' ערב ס"ב), ומבואר ברשב"ם (שם צז: ד"ה יין קוסס) שהטעם שכשר לקידוש היום הוא משום שסופו להיות שכר.
וכתב הכנה"ג בתשובה (סי' א) לענין השירבי"ט שהוא מי צימוקים, שאין ראוי לקדש עליו ושאין לומר עליו בברכתו בפה"ג אלא שהכל נהיה בדברו, לפי ששמים בו עפר בתירוש כדי שיהיה מתוק ולא יהיה בו טעם קיוהא, ואותו העפר גורם שהתירוש לא יעשה יין, אלא יעמוד במתיקותו, ולכן יברך עליו שהכל, וכיון שברכתו שהכל אין מקדשין עליו. והוא כמו שעולה מדברי הרשב"ם הנ"ל, שכל חשיבותו של יין מגתו לקידוש אינה מצד שהוא עכשיו יין, אלא מצד מה שסופו להיות יין, ולכן מי צימוקים שמנעו מהם את האפשרות להיות יין, אין דינם כיין לענין קידוש.
ולפי זה דנו הפוסקים במיץ ענבים של זמננו, שמוסיפים בו ביסולפיט וכיוצ"ב שמונעים ממנו מלהיות יין, שאפשר שאין לקדש עליו ולא לברך עליו בפה"ג. ואכן בשבות יצחק (הלכות הפסח פי"א ס"ג) כתב שדעת הגרי"ש אלישיב היא, שכל מיץ ענבים שעכשיו אינו ראוי להיות יין, אינו חשוב יין ואינו כשר לקידוש. אך יש מיני מיץ ענבים שלפי עדות העושים אותם נותנים במיץ חומר שלא יוכל לתסוס ולהיות יין, וקודם נתינת המיץ בבקבוקים מוציאים אותו חומר שניתן בו, ולכן בבקבוק פתוח יכול המיץ ענבים להפוך ליין, וא"כ אותו יין עדיין דומה ליין מגתו שברכתו בפה"ג כיון שראוי להיות יין. ויש מיני מיץ ענבים שע"י שיוסיפו עליהם שמרי יין יהפכו ליין, ויש לדון אם מחמת זה דומים הם ליין מגתו וברכתם בפה"ג. ומכל מקום הורה הגרי"ש אלישיב, שאם יערב יין במיץ ענבים ועל כל ג' חלקים מיץ יתן חלק אחד יין, יוצא בו ידי חובה, אף על פי שיין שנמזג במים בשיעור זה אינו כשר לקידוש וכיוצ"ב, מכיון שמיץ ענבים הוא מין יין יכולים למזגו ביין בשיעור זה.
אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ד) נקט שמיץ ענבים כשר לקידוש ומברכים עליו בורא פרי הגפן אף על פי שעכשיו אינו יכול לתסוס ולהפוך ליין, שכיון שבשעה שסחטו אותו היה ראוי לכך, וחלה עליו מעלת היין והיתה ברכתו בפה"ג, אין מעלה זו פוקעת ממנו אחר כך. ועל פי זה כתב, שמיץ ענבים משוחזר דהיינו שממעטים את המיץ על ידי אידוי שיוצאים כל המים ממנו עד שנשארת רק תמצית, שהיא רק חמישית ממה שהיה קודם, ולפני שמוכרים אותו מוסיפים עליו ארבע חמישיות של מים כשיעור שהיה קודם, וגם הטעם חוזר להיות כמעט כמו שהיה מקודם, שזה אינו חשוב כיין, כיון שהמים שהוסיפו עליו לא היו בו כשהיה ראוי להיות יין, ואם כן רוב משקה זה לא היה ראוי להיות יין מעולם ולכן אינו חשוב כיין. וראה עוד בספר מעדני שלמה (פסח עמ' יג) שהגרש"ז אויערבאך אמר, שודאי מיץ ענבים דינו כיין לכל דבר, ואף לענין מצות 'ושמחת בחגך'. אמנם בהערות הנדפסות לקונטרס סדר הפסח (הערה מט) הובא, שלמעשה בביתו של הגרשז"א נהגו למזוג ולערב חלק יין וחלק מיץ ענבים.
וכתב במנחת שלמה, שאף שלכאורה יכולים לטעון שיין מגיתו הוא רק בשעה שהוא תוסס ואז אין טעמו טוב, וכמו שמבואר בסוגיין [לפי הס"ד] שיין מגיתו שיעורו הוא כל זמן שהוא תוסס. ופירש רש"י (ד"ה כל זמן) שהוא נושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ. ולפי זה היה מקום לומר שכיון שמיץ ענבים שלנו יש לו טעם טוב, שהרי אינו נושך ולא מחמיץ הרי הוא חשוב ממש כיין. מכל מקום טעות הוא, שכל זה לא נאמר אלא על אותו סוג יין מגיתו שהוא תוסס ושיעורו ג' ימים, או כמסקנת סוגייתינו שעד מ' יום נקרא יין מגיתו. אבל הסוחט אשכול ענבים רגילים ושותהו, שיש לזה טעם טוב ואינו נושך בגרון ולא מחמיץ, נקרא גם כן יין מגיתו כל זמן שלא נעשה ליין המשכר, שהרי אינו מאותו סוג שצריך להמתין כדי שיהיה טוב, ולכן גם מיץ ענבים אינו חשוב כיין גמור, ואין להחשיבו כיין אלא מכח מה שעתיד להיות שכר וכמו שנתבאר, ולכן אין להכשיר מיץ ענבים אלא באופנים האמורים.
