דין איסור יחוד בזקן

בגמרא: ושאינו איש למעוטי מאי אילימא למעוטי שחוף והאמר שמואל שחוף מקנין על ידו וכו' (סוטה כו, ב).

בשו"ת זית רענן (ח"א אבהע"ז סי' א) נשאל אם זקן אשר כבר נתבטלו כל כוחותיו מותר ביחוד. בתשובתו כתב להוכיח ממה שתלו בירושלמי (פ"א ה"א) דין קינויו של הבעל משני בני אדם, בדין קינוי מאביה ומבנה. 

וביאר הפני משה (שם) שדינם תלוי זה בזה היות ושורש ספק הירושלמי הוא בגדר 'קינוי' אם דינו תלוי בגדרי איסור יחוד, ולכן כל שקינא לה משני בני אדם או מאביה ומבנה שבהם אין איסור יחוד, אין זה נחשב לקינוי. או שמא אין דין קינוי תלוי בגדרי איסור יחוד, ולכן אף כשקינא לה משני בני אדם או מאביה ומבנה שבהם אין איסור יחוד, מ"מ הרי זה נחשב לקינוי.

והנה אם נאמר שבזקן אין איסור יחוד כיון שאינו ראוי להוליד, אם כן גם בזקן ראוי להסתפק אם קינוי מזקן נחשב לקינוי, ומדוע בסוגיין נקטה הגמ' שדבר פשוט הוא שאם קינא לה הבעל משחוף [שאין לו כח גברא], הרי זה קינוי, עד שהקשו על דין זה 'פשיטא', ולדברי הירושלמי אין זה 'פשיטא כלל', אלא וודאי יש להוכיח מכך שאף בזקן יש איסור יחוד, וממילא מובן שדבר פשוט הוא שגם קינוי יש בו.

אמנם בפירוש עמודי ירושלים ביאר באופן שונה את ספק הירושלמי, ולפירושו אין להוכיח מהירושלמי לנידון זה.

עוד כתבו, שאין להוכיח מדברי הגמ' לגבי שחוף, היות ויש הסוברים שהשחוף מתקשה.

בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ד סי' סה אות י) כתב, שבזקן וחלש שנתבטלו כל כחותיו ולא שייך לבא לידי קישוי היה שייך להתיר אם היה זה ברור, אבל לא אפשר לידע זה בודאי בזקנים וחלושים שנתמעטה התאוה והרצון ואיכא מציאות דיתעורר אצלם תאותם פתאום. ואסור ביחוד, ואולי גם הזית רענן איירי בזקן וחלש כזה. אבל בזקן וחלש שהוא חולה ושוכב במטה וידוע שלא יכול להתקשות ולבעול ע"פ רופאים מצד מחלתו מסתבר שליכא איסור יחוד, אבל פנויה טהורה שאיסור יחוד עמה מדרבנן, מותרת להתייחד עם זקן חלש שאינו יכול להתקשות לפי הרגשתו בעצמו ופירש מאשתו בשביל זה, שדבר רחוק הוא שיתקשה.

וע"ע בס' פרי האדמה (ח"ג לו טור ד) שהאריך בנידון מי שאין לו גבורת אנשים וחיבק ונישק ערוה אם יש לב"ד להענישו. ובס' רוח חיים (אבהע"ז סי' קטו סק"ג), בלהורות נתן (ח"ו סי' קיג) ובאוצר הפוסקים (אבהע"ז סי' כב סק"ב) האריכו בנידון זה אם זקן ושאין לו גבורת אנשים אסורים ביחוד.