היוצא ידי חובת ברכה מחבירו, והמברך הפסיק בדיבור לאחר הברכה
בגמ': איבעיא להו בעל מיעקר עקר או דלמא מיגז גייז (נזיר כא, ב).
הלכה פסוקה היא, שהשומע ברכה מחבירו, ונתכוון השומע לצאת ידי חובתו, והמשמיע כיון להוציא, יצא השומע ידי חובה.
אם המברך הפסיק ודיבר לאחר הברכה, כגון שבירך על מאכל ודיבר לאחר הברכה קודם שאכל את המאכל, עליו לברך שוב, ולא יצא ידי חובתו, כמבואר בשולחן ערוך (או"ח סי' קסז ס"ו).
ובפוסקים דנו מה דינו של השומע, אם הוא ענה אמן מיד לאחר ששמע את הברכה ולא הפסיק בדיבור, אם יצא הוא ידי חובתו, או שמא כיון שהמברך הפסיק בדיבור, והוא עצמו לא יצא ידי חובתו, אינו יכול להוציא את השני, וגם הוא צריך לחזור ולברך.
בפרי מגדים (או"ח סי' קסז משב"ז סק"ח) כתב שהשומעים יצאו ידי חובתם, כיון שהם לא הפסיקו בדיבור, והוכיח כן מהדין המבואר ברמ"א (שם סי' רט ס"י).
אך בחקרי לב (ח"א סי' ח) הביא דבריו, ודחה ראייתו, ואדרבא כתב להוכיח משם שאם המברך לא יצא ידי חובתו כיון שהפסיק בדיבור, גם השומעים צריכים לחזור, כיון שהם אינם עדיפים מהמברך עצמו.
ראיה לנידון זה הביא הגר"ח פאלאג'י ממה ששנו בסוגיין אם בעל מיעקר עקר, או מיגז גייז, וכתבו שהנפק מינה הוא לאשה שנדרה בנזיר, ושמעה חברתה ואמרה ואני, ושמע בעלה של ראשונה והפר לה, שאם הבעל עוקר את הנזירות, גם אשתו הותרה וגם חברתה. ואם 'מיגז גייז' רק אשתו הותרה וחברתה לא הותרה. ולקמן (כב.) אמרו, תא שמא דתניא בהדיא: האשה שנדרה בנזיר, ושמעה חבירתה ואמרה ואני, ובא בעלה של ראשונה והפר לה, היא מותרת וחבירתה אסורה. רבי שמעון אומר: אם אמרה לה הריני כמותיך, שתיהן מותרות.
ובתוספות מבואר שמחלוקת תנא קמא ורבי שמעון אינה אלא באופן שאין ברור שהחברה התכוונה לומר שתהא כמו חברתה בין לאיסור ובין להיתר [והיינו כשארה 'ואני'], אך כל שמבורר שהיא התכוונה לומר שברצונה להיות כמו חברתה ממש בין לאיסור ובין להיתר, והיינו כשאמרה ['הריני כמותיך'] ההרי היא ממש כמותה, ואם בעלה היפר לה גם נזירות חברתה מותרת.
נמצינו למדים שלדעת רבי שמעון ששתיהן מותרות, היינו מפני שזו תלויה בזו, וכך גם כאן לגבי ברכה, שהאחד סומך דעתו על השני, כיון שהאחד לא יצא ידי חובתו גם השני לא יצא ידי חובה. ואין לומר שרק לגבי נדר הדין כן מאחר שהיה לחברה כוונה מפורשת שתהיה כמו חברתה, שהרי גם בברכה כשעונה אמן כוונתו לצאת ידי חובה ולהיות כמו המברך, ויתירה מזו אף אם השומע התכוון שברצונו לצאת ידי חובה אף אם המברך עצמו לא יצא ידי חובה, אין כונה זו מועילה כיון שאינו תלוי בכונתו לבד כמו הנודר שיכול לנדור כפי מה שהוא רוצה, אלא הוא תלוי בדעת אחרים ודעת ורשות אחרים עליו. [ולכן גם לדעת תנא קמא אינו יוצא ידי חובת הברכה באופן זה, שיש חילוק בין ברכה לנדר].
ולמעשה כתב שכיון שנראה יותר כצד זה שצריך השומע לחזור ולברך, על כן ישמע הוא שוב את הברכה מחבירו שהרי הוא ודאי צריך לחזור ולברך.
אמנם בשו"ת שמחת כהן (או"ח סי' מט) הביא ראיה זו, וכתב לדחות שאפשר לומר שלדעת רבנן שהאחת מותרת וחברתה אסורה, הרי שאינם תלויים זו בזו, ואם כן גם בנידון הברכה יש לומר שאין תלויים זה בזה, ואפילו לר"ש, יש לומר שבנדרים כיון שלכך נתכוונה שתהיה כמו הראשונה לכן דינה כן, אבל לגבי ברכות שלא נתכוון השומע כי אם לצאת בברכתו, ואין כוונתו ללהצטרף גם למה שקלקל אח"כ הברכה ע"י ההפסקה.
ובמשנה ברורה (או"ח שם ס"ק מג) כתב, 'אם המברך שח קודם שטעם, אף שהשומעים לא שחו כלל, משמע מהפוסקים לכאורה ששוב אינם יוצאים בהברכה, וצ"ע לדינא'.
