זהירות כשמקשים קושיא על דברי הגמרא או הראשונים
בגמ': בעי רבא נמלה שחסרה מהו שיעורא בגמ': כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו (נזיר נב, ב).
בסוגיין אמרו 'כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו'. לשון זו הובאה בש"ס בכמה מקומות, ובסוגיין פירשו התוס' (ד"ה תנא) שאין דרך ארץ לדבר על רבו בלשון זה, וכתב המאירי לעולם יזהר אדם בהזכרת ת"ח דרך כבוד בכל ענין. ובאגודה (חגיגה כב:) כתב שמכאן למדנו עונש למדברים על שוכני עפר.
כיוצא בזה כתב החיד"א בפתח עינים (חגיגה שם) מכאן יש ללמוד כמה צריך אדם לדקדק בדבריו, הן בעודנו פניו הולכים בקרב מלחמתה של תורה, חד"ד ותימא על הראשונים ועל גדולי הדור, להזהר בדבריו, ובשגם נראה בעיניו כי לא באו אל נכון, יתלה החסרון בו, וישא ביום ההוא ק"ו מאריה דבי עילאי רבי יהושע שהיה פשוט אצלו שטעו בית שמאי, ואמר בושני מדבריכם, ועמד תלמיד אחד והסביר לו טעמן של בית שמאי, ומיד הלך רבי יהושע ונשתטח וכו', ואמר נעניתי לכם עצמות ב"ש וכו', והושחרו שיניו מתעניותיו, והאדם יכיר מיעוט ערכו וקוצר דעתו ואל יוציא מפיו דבר שאינו הגון נגד גדולים, רק בדרך משא ומתן כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע, וזכור יזכור מה שכתבו גדולי הפוסקים שבזמן הזה אין דין תלמיד חכם, ועיי"ש עוד שהאריך בזה.
והנה בשל"ה הק' (שער האותיות ערך שתיקה אות ט) כתב, המלעיג ומתלוצץ בדברי חכמים, איתא במסכת עירובין (כא:) שנידון בצואה רותחת. ונראה לי דבכלל זה האומר על איזה סברא המוזכרת בגמרא, או ברש"י או בתוספות, או איזה תירוץ, ואומר דבר רחוק הוא זה, ואלו הייתי אני אומר דבר זה היו משחקים עלי, הוא עושה עבירה גדולה, ולפי ששמעתי הרבה פעמים כן מדברים, על כן הנני מזהיר על זה באלף אזהרות, ור' יהושע שאמר פעם אחד בושני מדבריכם בית שמאי, נתחרט והושחרו שיניו מפני התעניות, וזה הכלל כי לא דבר רק, ודרשו רז"ל (ירושלמי סוכה פ"ד), ואם הוא רק, הוא מכם, כי כל דבריהם הוא אמת ויושר ובטוב טעם ודעת רק יד שכלנו קצרה. וראיתי ממורי ורבי החסיד הגאון מהר"ש ז"ל, כשהיה שומע מפי תלמידיו שאמרו וכי היה המקשה משוגע, או איך היה גרייז"ר [טועה] וכיוצא בזה, היה מכהו מכת מרדות, מלבד תשובה שסידר לו, והיה מרגיל תלמידיו לומר תמיד בלשון כבוד, כגון דברי המקשה אינם מובנים לי לרוב עומקם וכיוצא בזה.
והנה החיד"א בספרו מעגל טוב כתב שהר"ר העשיל הקשה קושיא גדולה על חידושי הלכות להמהרש"א, והטיח כנגדו דברים קשים, ומפיו לפידים יהלוכו, ובחרון אפו השליך את הספר חידושי הלכות לארץ, ושוב נענה אחד מתלמידיו ויישב דברי המהרש"א בטוב טעם ודעת דבר דבור על אופניו, ונבהל הגאון ז"ל, וקבל על עצמו שלא יחבר ספר כי כפעלו ישולם לו.
ובעל האור החיים (הובא בשם הגדולים מע' ספרים אות ד ס"ק יג) סיפר, כי חכם אחד מחכמי המערב בזמנו היה קורא בספר דברי נביא בענין אחד, ולא הוחוור לו, ודיבר עליו סרה, ובלילה באו לחנקו עד שבכה וביקש מחילה, וקיבל על עצמו שלא לזלזל יותר בשום מחבר.
עוד כתב החיד"א (שם מע' ספרים אות ה ס"ק נה) שפעם אחת היו יושבים תלמידי חכמים ולומדים ונמשכו הדברים עד שאחד מבני חבורה דיבר קצת שלא כהוגן על הספר היכל קדש, ותיכף נתנמנם והענישוהו בחלום על דבריו, וייקץ ויגד לחבריו להזהיר על כבוד הספר ומחברו. ולכן הירא לנפשו יזהר לכלכל דבריו ביום הלחמו מלחמתה של תורה ויזהר בכתיבתו שלא יכוה בגחלתן של המחברים שלפניו.
