זהירות מלהישבע אף על אמת

בגמרא: וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה מי שנשבע באמת כך הנשבע על שקר על אחת כמה (גיטין לה, א).

בשו"ע (או"ח סי' קנו) כתב המחבר שיזהר אדם מלישבע אפילו באמת שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם.

בספר תבואות שור (שבועות לט.) כתב שהיינו לא כאותם הטועים ואומרים שמצוה לישבע באמת. והנה ברמב"ם (סה"מ עשין ז) כתב שהשבועה בעת הצורך מצוה בה, והיא מצות עשה שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד ועילוי והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, וכן פוסק ביד החזקה (שבועות פי"א ה"א), שכשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבי"ד בשם, שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש הוא להשבע בשמו. והרדב"ז שם סיים בלשון שהידור וקידוש גדול הוא לישבע באמת בשמו.

ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סי' כט) כתב ליישב לפי הרמב"ם מה שאמרו בסוגיין מה מי שנשבע באמת כך, הרי שאסור לישבע אף באמת ומכ"ש שאינו מצוה, משום ששם לא היה צורך כלל בשבועה זו ובאופן זה גם הרמב"ם מודה שאסור עיי"ש.