ירושת רבנות בבן הבת
גמ': ואי סלקא דעתך לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכי כתיב תחת אבותיך יהיו בניך וכו'. (בבא בתרא קנט, ב).
בסוגייתינו דנו בדין בן הבן היורש את זקנו, אם ירושתו היא מכח זקנו, שנאמר (תהלים מה, יז) תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ, שמשמע שהבנים יהיו במקום אבי האב, או שאינו יורש אלא מכח אביו, ופסוק זה לא נאמר אלא לברכה. ונפקא מינה בבעל חובו של אביו, כשמת האב ואחריו אבי האב, אם יכול בעל החוב לגבות מירושת אבי האב.
והפוסקים דנו בזה עוד לענין ירושת שררה כשררת הרבנות, לדעת הרמ"א (יו"ד סי' רמה סכ"ב) שפסק כדעת הריב"ש בתשובה (סי' רעא) שמי שנתמנה לרב בעיר ומת בנו קודם לכל אדם מדין ירושה, וכן דעת רוב הפוסקים, ודנו אם שייכת ירושה זו גם בבן הבת. שיש מקום לומר שהבת אינה יורשת את רבנות אביה כיון שאינה שייכת בדבר, אם כן אינה יכולה להוריש ירושה זו לקרוביה. ובאמת בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' מט) כתב שאין החתן יורש את חותנו ברבנות, שכיון שאין הבת יורשת גדולת ושררת אביה לעצמה, אין החתן יורש את חותנו. ובשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' סט וסי' ע) הסכים עם העבודת הגרשוני בעיקר הסברא שאין החתן יכול לירש את רבנות חותנו מכח ירושת אשתו, לפי שאין האשה שייכת בירושת הרבנות, אלא שמכל מקום כתב שהחתן יורש את חותנו כיון שירושת מינוי ושררה אינה מדין ירושת ממון, אלא שגילתה התורה שחייבים למנות את הבן במקום אביו, ואף החתן הוא כבן לענין זה. אך בשו"ת ברכת רצה (סי' קי וסי' קכג) נקט שאף הבת יורשת את הרבנות לענין להוריש לבעלה.
ולדעת העבודת הגרשוני שאין האשה יורשת את שררת אביה להוריש אותה לבעלה, דנו הפוסקים אם בן הבת יורש את אבי אמו ברבנות אם לאו. ובשו"ת בית יצחק (שם) כתב שאף לדעת העבודת הגרשוני בן הבת יורש את רבנות אבי אמו, לפי שירושתו אינה מכח אמו, אלא מכח אבוה דאימיה, ועל דרך שאמרו בסוגייתינו להך מ"ד בבן הבן שיורש מכח אבוה דאבא. אך בשו"ת שמחת יו"ט (סי' ו) כתב שלדעת העבודת הגרשוני גם בן הבת אינו יורש את רבנות אבי אמו, וכ"כ בחקרי לב (או"ח סי' כג).
ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ד חו"מ סי' שה) הביא בשם מהרש"ם שכתב כסברת הבית יצחק, שגם לדעת הסוברים שחתן אינו יורש את רבנות חותנו מכל מקום בן הבת יורש את רבנות אבי אמו מדין מכח אבוה דאימיה, ופקפק בסברא זו משני טעמים. א' שיש לחלק בסברא זו בין בן הבן לבן הבת, שהרי הרשב"ם (ד"ה דילמא) פירש הטעם משום שבני בנים הרי הם כבנים, 'וכי היכי דראובן אביו היה יכול לירש את יעקב אביו אילו היה חי כו' כך אני יורש את יעקב מגזה"כ ולא מכח ראובן אבי', ומוכח מלשונו שהגדר הוא שאין עדיף דור שני מדור ראשון, וכל ירושה שיורש ראובן שהוא דור ראשון, יורש גם בנו שהוא דור שני. ואם כן אין סברא זו שייכת אלא בבן הבן שאביו ג"כ יורש, אבל בבן הבת, שאמו אינה יורשת, ודאי גם הוא אינו יורש מכח אבי אמו. ועוד יש לפקפק מטעם אחר, שמדברי הפוסקים אין מבורר אם להלכה פוסקים כסברא זו דמכח אבוה דאבא קאתינא, ועיי"ש שהאריך. ולכן מסיק שלדעת הסוברים שהחתן אינו יורש את רבנות חותנו, ה"ה שאין בן הבת יורש את רבנות אבי אמו.
