כיבוד אב ואם בבן נח
בגמ': אמר מר דבר אל בני ישראל ולא לעובדי כוכבים וכו' (נזיר סא, א).
בכלי חמדה (פרשת יתרו אות ז) ובאור שמח (ממרים פ"ה הי"א) כתבו ללמוד ממה שאמרו בסוגיין שממעטים בן נח מנזירות משום שאינו מוזהר על כיבוד אביו, שבן נח אינו מצווה על כיבוד אב. וכן משמע מדברי הגמ' בסנהדרין (נו:) שאין בן נח מצווה על כבוד אב ואם. ובמסכת קדושין (לא) אמרו על דמא בן נתינא שכיבד את אביו, אמר ר' חנינא ומה מי שאינו מצווה ועושה כן מצווה ועושה על אחת כמה וכמה, הרי מפורש שבני נח לא נצטוו על כבוד אב ואם.
בעניין זה הביאו גדולי הדורות ראיות מכמה וכמה מדרשים כדלהלן: א. במדרש תנחומא (פרשת נח טו) כתב מי גרם הקללה לחם, שביזה את אביו. אבל יפת שכיבד את אביו פרע לו הקב"ה. ב. בבראשית רבה (פרשה לט אות ז) 'היה אברהם אבינו מפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו, אמר ליה הקב"ה לך אני פוטרך מכיבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב ואם'. ג. במדרש רבה (פרשה עו אות ב) על הפסוק, ויירא יעקב מאד ויצר לו, אמר ר' יהודה בר' עילאי שיעקב אבינו התיירא מכך שעשיו כיבד את הוריו, עיי"ש. ד. ברש"י (בראשית כט יא) כתב 'שרדף אליפז בן עשו במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק משך ידו. אמר לו מה אעשה לציווי של אבא, אמר לו יעקב טול מה שבידי, והעני חשוב כמת.
והנה ברמב"ם (ממרים פ"ה הי"א) כתב שגר לא יבזה אביו הגוי שלא יאמרו שיצא מקדושה חמורה לקלה. ויש שדייקו מלשונו שלבן נח יש חיוב לכבד את אביו שאם לא כן אין זה נחשב כיוצא מקדושה חמורה. ובבית הלל (יו"ד סי' רמא ס"ט) הקשה על הרמב"ם הלא בני נח לא נצטוו כלל על כבוד אב ואם שאינו מז' מצות, ומה שייך לחשוש שיאמרו באנו מקדושה חמורה. והגרע"א (יו"ד סי' רמא ס"ט) גם כתב בשם הפמ"ג בהקדמתו שבן נח אינו מצווה במצות כבוד אב, וביאר שכוונת הרמב"ם היא שמאחר ובנימוסי הנכרים מכבדים את האב, לכן הגר צריך לכבד אביו מדרבנן כדי שלא יאמרו בא מקדושה חמורה לקדושה קלה. וביד אברהם (שם) כתב שאף שכבוד אב אינו בכלל ז' מצוות בן מ"מ מצינו במדרש שאף בן נח נענש על שזלזל באביו. ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קל) ביאר שכוונת הרמב"ם לענין איסור כפוי טובה שהיות והנכרי מחוייב לא להיות כפוי טובה [שהרי דבר זה אינו לאו מפורש לא בישראל ולא בעכו"ם, ואינו אלא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים ע"ז בין בישראל בין בבני נח] לאביו שהביאו לעולם הזה, אם היה נפטר ע"י הגירות מחיוב זה, יאמרו באנו מקדושה חמורה שהיינו אסורים מלהיות כפוי טובה, לקדושה קלה שאין אוסרים להיות כפוי טובה, ולכן חייב אף לאחר גירותו לא להיות כפוי טובה, ולכבד את אביו שהרי ענינה שלא מצוות כיבוד אב הוא גם כדי שלא יהיה האדם כפוי טובה. ולפי זה ביאר שצריך לנהוג באביו כבוד כפי שיעור מה שלא יתחשב בעיני הבריות לכפוי טובה.
אולם בשו"ת בנימין זאב (סי' קסט) מבואר שבן נח חייב בכבוד אב ואם, שכתב שהטעם שאין מברכין על מצות כבוד אב ואם, משום שאין מברכין אלא על המצוות שאנו מקודשין בהן מן האומות שאין האומות מחויבות לעשותן, אבל לא על המצוות שכל האומות מחויבות כמו כיבוד אב ואם.
כך מבואר גם בהסכמת הנצי"ב לספר אהבת חסד שכתב שאומות העולם מצווים לקיים מצות שכליות ובכללם מצות כיבוד אב ואם שהיא חובת האדם. והמלב"'ם בהתוה"מ (דברים כז טז) כתב עה"פ 'מקלה אביו ואמו' שאפילו שלא נצטוו בני נח על זה להדיא מ"מ כיון שנצטוו על ברכת השם, וכיבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום א"כ שפיר מוזהרים על מקלה אביו ואמו.
בדברי שאול להגאון השואל ומשיב (פ' במדבר) רצה לחדש עפ"י מה שאמרו בחולין (יא:) שהולכים אחר רוב, ובעכו"ם חוששים שמא לאו אביו הוא. וכיוצא בזה העיר בדרשות מהר"ש (עמוד קא) לפי מה שפסק הרמב"ם (איסורי ביאה פי"ד) לענין הגר שאינו אסור בעריות רק בקרובות אמו, אך לא בקרובות אביו, מפני שהכל יודעין שאין לנכרי קרובות אב, א"כ גם לענין כבוד לא יתחייב רק בכבוד אמו אבל לא בכבוד אביו.
כיוצא בזה כתב בשו"ת גנזי יוסף (סי' מה אות ב) שעכו"ם אינו חייב בכיבוד אביו, לפי שאין הולכין בעכו"ם אחר הרוב, והוסיף לבאר שאברהם אבינו היה מחוייב לכבד את אביו כיון שהתורה העידה שתרח היה אבי אברהם, ולכן הוצרך הקב"ה לומר לו 'אני פוטרך מכבוד אב ואם'.
ובכלי חמדה (פרשת יתרו אות ז) כתב לבאר שאף שבבן נח לא הולכים אחר הרוב ויש לחשוש שמא לאו אביו הוא, מכל מקום כיון שחייב אדם לכבד גם את בעל אמו, אם כן אף בן נח חייב לכבד את אביו מדין בעל אמו. עוד כתב לבאר שכל שאף שבבן נח אין הולכים אחר הרוב מ"מ אם ה'רוב' הוחזק הולכים אחריו ולכן כיון שהחוזק שהוא אביו צריך לכבדו. ועיי"ש עוד מה שחילק בין חיוב כיבוד אביו דהיינו להאכילו ולהשקותו, לבין חיוב שמיעה בקולו ואיסור לבזותו.
ועיין במאור ושמש (שמות פרשת משפטים עה"פ ויבא משה), בשו"ת צפנת פענח (ח"א סי' קמה אות ה), במשנת אברהם (פרייס ח"ב סי' א ענף ה), ובשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' קכז).
