כשרות מקוה שנשתנה מימיו מחמת עצמו

בגמ': אמר רבא לא שנו אלא שלא נתאכמו פניו אבל נתאכמו פניו פסולין מאי טעמא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה (סוטה טו, ב).

במשכנות יעקב (סי' מד, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' רא ס"ק יט) האריך שיש קצת פקפוק על המרבים להטיל מים שאובין חמים לתוך המקוה לחממו הרבה.

והוסיף וכתב, ולבד זה יש לחוש בזה כי לפעמים מחמת רוב הרתיחות שמרתיחין המים תמיד בכל יום משתנים מראית המים מחמת העשן והאור ודומין למי חלב ויש בזה חשש שינוי מראה כמבואר בסוטה (בסוגיין), ומה שהקשו תוס' שם מהא דמי צבע אין פוסלין בשינוי מראה נראה לתרץ דהתם המים עצמן לא נשתנו כלל רק המי צבע שנפל לתוכן גרמו לשנות וצבעא לית ביה ממשא אבל נתאכמו ע"י האור המים של המקוה עצמם נשתנו ע"י האור וזה ענין מצוי מאד, עכ"ל.

אך הפ"ת (שם) כתב, לענ"ד הוא חומרא גדולה ולא שמענו זאת מעולם, ומש"ס דסוטה אין הכרח כי בפשט לשון הגמרא שם מה מים שלא נשתנו אין הכוונה כלל דאם נשתנו ה"ה פסולים, אלא דסתם מים לא נשתנו, וגם אין להביא ראיה מזה מהתוספתא הביא הר"ש פ"א דפרה והמג"א סי' ק"ס סק"ב מחמת עשן או ד"א פסולים ע"ש דהתם דוקא במי חטאת איתמר דהוא חמור יותר דנפסל אפילו מעיין ואפילו נשתנו מחמת מקומם אבל הכא במקוה הרי אינו נפסל בשינוי מראה אלא אם נפל לתוכו יין כו' והטעם דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחלה פוסל את המקוה בשינוי מראה, משום דמיתחזי כמקוה של שאר משקים ומקוה מים כתיב, וזה לא שייך בנשתנו ע"י האור.

והנה בחיבור לטהרה (סל"ג) כתב, מקוה שנשתנה מימיו מחמת עצמו ולא נפל בו דבר ואפילו נשתנה מחמת בנ"א שטבלו בו וכן אם נשתנה מחמת מקומו וכו' כשר לא אמרו דפסול אלא בנשתנה מחמת משקה אחר.

וע"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' קמח) שכתב שמקוה שמימיו נשתנו מחמת טבילת הרבה אנשים עד שהם כעין ירוקים שחורים אין להסתפק בכשרות המקוה, והאריך בענין זה, עיי"ש.