לימוד הלכות לשון הרע ומסכת סוטה

בגמ': אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא (סוטה כא, ב).

בערכין (טו:) אמר רבי חמא בר' חנינא, מה תקנתו של מספרי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו) מַרְפֵּא לָשׁוֹן עֵץ חַיִּים, ואין לשון אלא לשון הרע, שנאמר חץ שחוט לשונם, ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. רבי אחא ברבי חנינא אומר, וכו' מה תקנתו שלא יבא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה.

יש שהקשו, על דבר רבי אחא, אימתי אמר שהתורה מצילה מלשון הרע, אם בשעה שלומד והלא דבר פשוט הוא שבזמן שפיו מתגבר בתורה אינו יכול לדבר לשון הרע ורכילות. ויתירה מזו, בשעה שהאדם לומד ניצול הוא מכל האיסורים ולאו דוקא מלשון הרע. אלא ודאי שהאמור הוא בזמן שאינו עוסק בתורה, והלימוד שלמד קודם לכן מצילו שלא יחטא אח"כ.

נמצא שלימוד התורה מציל את האדם שלא יחטא אח"כ. אולם בסוגיין מבואר 'אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא'. נמצא שאין התורה מצילה בשעה שאינו לומדה, ולכאורה הדברים סותרים.

בהסכמת רבני ווילנא לספר חפץ חיים התקשו בסתירה זו, כתבו ליישב, שאין כונת הגמ' בערכין לכל לימוד שהוא מציל מאיסור לשון הרע, אלא כוונת הגמ' שהלומד דיני ואיסורי לשון הרע ורכילות ומדקדק בהם לידע להבין ולשמוע איך לשמור את עצמו בכל עת מבלי להכשל ח"ו כרגע אף באבק מן האיסור החמור הלזה, אזי יהיה לו תקנה להנצל שלא יחטא בחטא הלשון אפילו בשעה שאינו עוסק בלימוד הלכות אלו. משא"כ אם לומד בשאר חלקי התורה ולא בהלכות לשון הרע, אין זה מגין עליו שלא יכשל אלא רק לעת שלומד.

ולא די בכך, אלא שאף אם לומד הלכות לשון הרע, צריך שיהא לימודו באופן שיקבל על עצמו בעת לימודו ועיסוקו בהלכות לשמור את עצמו בכל לבבו ובכל נפשו מבלי לעבור ח"ו כלל וכלל על איסורי לשון הרע.

לפי זה כתב בספר דברי חכמים וחידותם (פתיחה) יש ללמוד ק"ו, ומה לשון הרע שיש דעות שאין תקנה על העבר, ואפילו הכי העוסק בלימוד הלכות לשון הרע ניצול הוא מלעבור על איסור זה, כל שכן באיסורי זנות שלכו"ע יש להם תקנה בתשובה, שגם לימוד הלכות אלו, יצילו את הלומד מלהכשל בהרהורי עבירה, וכ"ש שיבטלו את העבר כדין מין במינו בטל ברוב. על כן ראוי ללמוד מסכת סוטה שעיקר הלכותיה הם מחמת הרהור עבירה דהרבה ילדות עושה כמו שכתב הרמב"ם (סוטה פ"ג ה"ב).

ועיין עוד בספר מי השילוח (ח"ב תצוה) כתב שלא לחינם נקבעו במסכת סוטה מאמרים בגנות הגאווה (לעיל ה.) לפי שמי שאינו מתגאה אין לו תאוה, וזו עיקר העצה נגד היצר הלזה.