מזונות בניו ממעשר
במשנה: האב אינו חייב במזונות בתו וכו' (כתובות מט, א).
הרמב"ם (מתנות עניים פ"י הט"ז) פסק, הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב מן הדין במזונותיהם, כדי ללמד בניו תורה ולהנהיג בנותיו בדרך הישרה, הרי זה בכלל מצות צדקה, וצדקה גדולה היא, שהקרוב קרוב קודם ע"כ. וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' רנא ס"ג).
והש"ך (סימן רמ"ט סק"ג) הביא להלכה דברי המהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סי' עד) שכתב, שמותר לפרנס בניו ובנותיו הגדולים ממעות מעשר, ואפילו יש לו יכולת לפרנסם ממקום אחר, מפני שגם זה בכלל צדקה ייחשב, וכמבואר בשלחן ערוך, וכן מבואר בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' קלא), וכ"כ בספר אהבת חסד (פרק יט אות א).
אמנם הט"ז (סי' רמט סק"א) כתב בפשיטות, שאף על פי שהזן בניו הקטנים הוי בכלל עושה צדקה בכל עת, בודאי שאינו רשאי לזונם ממעות מעשר, אלא צריך ליתן המעשר לעניים ע"כ. ובדרך אמונה (שם ציון ההלכה ס"ק סג) כתב שכן שמע בשם החזו"א.
אולם הגאון רבי שלמה לניאדו בשו"ת בית דינו של שלמה (יו"ד סי' א) כתב להעיר על דברי הט"ז, מתשובת מהר"ם מרוטנבורג הנ"ל, ושדעת מהר"ם מכרעת שהוא אחד המיוחד מרבותינו הראשונים, ואילו ראו דבריו הט"ז והבאר שבע לא היו חולקים עליו.
גם בעל האור החיים בספרו ראשון לציון (סי' רמט) כתב, שדברי הט"ז תמוהים ביותר, שהרי פירוש הגמרא (לקמן נ.) עושה צדקה בכל עת זה הזן את בניו הקטנים, היינו שהם יותר על שש שנים, שמן הדין הוא פטור ממזונותיהם. וכן פירשו רש"י והר"ן שם. והובאו בבית יוסף (סימן רנ"א). ולכן כשהוא זנם ומפרנסם צדקה תחשב לו, ומעתה הדבר פשוט שמותר לו להוציא המעשר מהריוח שלו לצורך בניו היתרים על שש שנים, לפרנסם וללמדם תורה.
אולם החיד"א בברכי יוסף (סימן רמט ס"ק יח) כתב, שאף על פי שרוב העולם נוהגים להקל בדין מעשר כספים, מפני שסומכים על דעת מהר"ם מרוטנבורג, ויש להם פנים הנראים בהלכה, וכמו שכתב הגאון רבי חיים בן עטר בראשון לציון הנ"ל, מכל מקום לא יפה הם עושים, אף שבאומדנא נותנים הם להוצאות בניהם ובנותיהם הגדולים יותר משיעור מעשר, כי על פי הקבלה צריך להפריש מעשר בדוקא. ועוד שמבואר בפוסקים שדוקא מצוה שלא היתה יכולת בידו לקיימה בלעדי המעשר מותר לעשותה ממעות מעשר, ואילו לפרנס בניו ובנותיו הוא מוכרח בזה גם בלעדי המעשר ע"כ.
ובשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כז) העלה שמותר לפרנס בניו ובנותיו שהם למעלה מגיל שש שנים ממעות מעשר.
אמנם בשו"ת אבני צדק (יו"ד סי' קמב) כתב, שאין מחלוקת בין הש"ך להט"ז בזה, ומה שהתיר הש"ך לתת מעות מעשר לפרנסת בניו ובנותיו הגדולים, היינו מגיל שלש עשרה שנה ומעלה, שאינו חייב בפרנסתם כלל, מה שאין כן כשהם למעלה מגיל שש שנים, כיון שהוא זנם כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערים בו ומכלימים אותו וכו', וכמו שכתב בשו"ע (אבהע"ז סי' עא ס"א), אינו רשאי לתת להם ממעות מעשר, שזהו כפורע חובו ממעות מעשר, שהרי הטילו עליו חכמים לפרנסם עד שיגדלו, ובזה מיירי הט"ז שאסר לפרנסם ממעות מעשר. ומיהו ממה שנשאר לו עודף אחר המעשר, ונותנו לבניו שהם למעלה מגיל שש, למזונותיהם ולפרנסתם, נחשב לצדקה, ועל זה אמרו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים. וכתבו הב"י והש"ך (סי' רנא), שמיירי שהם גדולים יותר משש שנים. וגם צריך להקדימם על אחרים, שהקרוב קרוב קודם. ומכל מקום אינו רשאי לתת להם ממעות מעשר, שצדקה לחוד ומעשר לחוד.
ועיין בערוך השלחן (סי' רמט ס"ז), שכתב שאף על פי שאמרו חז"ל עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים, מכל מקום אין זה נחשב בכלל צדקה, ועל צד הדרש אמרו כן, כלומר שגם זו מצוה, אבל חלילה לחשוב דבר זה בכלל צדקה, שאם לא כן לעולם לא יגיע לעניים אפילו פרוטה אחת ע"כ. והוסיף הערוך השלחן (שם ס"ט) שאף על פי שהש"ך בשם מהר"ם התיר לפרנס בניו הגדולים ממעות מעשר, יש להתיישב בזה, שאם נתיר לפרנסם ממעות מעשר, הרי לא ישאר כלום לעניים, ואין זה מן המדה.
ובשו"ת אג"מ (יו"ד סי' קמג) כתב שבזמן הזה אינו יכול לפרנס בניו הגדולים יותר משש שנים ממעות מעשר, לפי מה שכתב הר"ן שטעם חיוב מזונות הבנים הקטנים פחות מבני שש, מפני שהם נגררים אחרי האם, ואי אפשר לה להעמיד עצמה שלא תזון אותם, ומדין מזונות האשה נגעו בה. ולכן כאשר האם דרה ביחד עם בניה ברצון האב, אף על פי שהם יותר מגיל שש, כל זמן שאין דרך העולם שבנים כאלה ילכו להרויח ולפרנס עצמם, חייב האב לזון אותם מדין מזונות אשתו, דלא גרע ממה שאמרו (לקמן סד:) שמחוייב לתת לה סעודה או יותר לצורך אורחים. ומעתה כיון שרוב בני אדם בזמנינו שדרים יחד עם הבנים והבנות, חייב האב לזונם ולפרנסם עד שיהיו כפי הדרך שהולכים בעצמם להרויח מיגיע כפם. וממילא אינו יכול לפרוע חובו ממעשר כספים. ודינו של הש"ך שייך רק כשהם גדולים כל כך שהדרך הוא שילכו בעצמם להרויח לפרנסתם. וראה באליבא דהלכתא (מט: הערה קעה קעו) דעת הפוסקים בחידושו של האג"מ הנ"ל.
