מי שברך ותפילה על חולה ספק חי ספק מת
בגמרא: אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים (גיטין כח, א).
בלקוטי מהרי"ל (מנהגים ריש הלכות שמחות) פסק שאין לברך חולה במקום שאין החולה שם שמא כבר מת או הבריא.
אך הנחלת שבעה (תשובות סי' לט) חלק על דעתו וסבר שאין לחשוש בזה, שהרי מבואר בסוגיין שאין חוששים על אדם אלא 'שמא ימות' אך אין חוששים שמא מת כבר, היות ומניחים אותו בחזקתו שהוא קיים ועדיין לא מת, ואף אם המדובר בגוסס שרוב גוססין למיתה, מ"מ אפשר לברכו או להתפלל עליו, ואין חשש איסור בזה שהרי אין מזכירים שם שמים בעת שמברכים אותו ואין חשש איסור בזה.
וכך נהג הנחלת שבעה למעשה כפי שהעיד בעצמו, 'עובדא בא לפני שני פעמים, והנחתי לברך חולה בבית הכנסת פה ק"ק שטיינך, והחולה היה בישוב אחר מהלך שעה ויותר מכאן דהיינו מחוץ לתחום הרבה, ולא השגחתי עצמי במה שכתב בלקוטי מהרי"ל. ואין להשיב ממתניתין (ברכות נד.) היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זה תפלת שוא, אי"ז דומה לשם מפני ששם הרי זה ודאי תפלת שוא, מה שאין כן כאן הרי זה ספק תפילת שוא וספק נפשות להקל, שמא עדיין חי ושמא נוכל להצילו על ידי תפלה'.
אולם הגאון רבי חנוך סג"ל מווינא זצ"ל (הו"ד בנ"ש סי' עז), השיג על דבריו, ובתחילת הדברים כתב שאף שאינו נוהג להכריע ולהתערב בשום דין או איסור והיתר, וגם בדין זה היה ברצונו להחריש ולא לחלוק, מכל מקום בכדי שלא יגרם נזק למעמד הנחלת שבעה בכך שפסק נגד המנהג במדינת אשכנז שבה זקני המנהיגים מוסרים את נפשם שלא לעבור על מנהג אף שאין לו שחר ויסוד כל עיקר, יותר מאשר הם מוסרים את נפשם על גופי תורה, עד שכמעט בעוונותינו הרבים התורה כרוכה ומונחת בקרן זוית, ואדם אין בארץ אשר יתן אל לבו ללמד את בנו תורה להרבות ישיבה להגדיל תורה ולהאדיר, משא"כ לקיים המנהג הוא עוקר הרים כדי שלא לבטלם, על כן כתב 'לזה אני אומר טוב למעלת כבוד תורתו להניחם להיות שוגגים שלא להעבירם על מנהגם בשום ענין, ואף שאין להם על מה לסמוך, ונהרא נהרא ופשטיה, ומי יודע שאין כל מנהגם מיוסדים על אדני האמת על פי אבותיהם הקדושים אשר בארץ המה, אשר מהם יצאה הוראה לכל ישראל, ואפשר שסתמו דבריהם ולא נתנו לכתוב, וכל שכן בנדון זה שיש להם על מה שיסמוכו, הלא הוא האשל הגדול, מפורסם גברא דאתמחי לכל מדינת אשכנז [המהרי"ל] שקבלו עליהם הוראותיו, בפרט במדינה זו שאנכי הרואה פה שאינם מטים מדבריו ימין ושמאל, א"כ מה האדם שיבא אחר המלך מלכי רבנן, את אשר כבר נעשה ונזכר בספרו, בלתי ספק יקומו כל השומעים נגד מעלת כבוד תורתו להעמיד מנהגי מהרי"ל, אף אם היה נגד הבנת התלמוד או הפוסקים'.
ולעיקר הדין כתב שהיות והולכים אחר הרוב, ורוב עדיף מחזקה, על כן יש לומר שחולה ממקום אחר שהיה גוסס אין לברך אותו כיון שרוב גוססים למיתה, ואם אינו גוסס הרי רוב חולים חוזרים לחיים, וא"כ יש לומר שוודאי החולה הבריא ואין להתפלל עליו, ואין לומר שחזקתו חולה כיון שרוב עדיף מחזקה.
ואכן הנחלת שבעה (שם סי' עח) הסכים עם רבי חנוך סג"ל מווינא במה שהשיג עליו שלא לשנות מהמנהג, אך כתב שענין זה אינו שייך למנהגים ולכל אדם, אלא הוא דבר שתלוי בדין, והרי הוא שייך לבעלי הוראה ואין לילך אחר מנהג שאינו נקבע על פי ותיקין.
והוסיף הנחלת שבעה להוכיח כדבריו, שהרי אי אפשר להכחיש את המציאות שכל החולים אינם חוזרים לבריאותם בפעם אחת רק מעט מעט, ועל כן יש לברך ולהתפלל על החולה, ואף אם תאמר רוב חולים לחיים ואין צריך לברכה, מכל מקום יש לחשוש למיעוט, ומפני הספק אף על פי שהוא ספק כל דהו נברך אותו שהרי ניתן לחלל שבת על הספק, ואם הוא גוסס ורוב גוססין למיתה, מכל מקום המיעוט פורשין לחיים, ושמא על ידי התפלה יהיה זה מן המיעוט הפורשים לחיים וספק נפשות להקל ולמה לא נברך אותו.
עוד כתב (סי' פ) שיוכל להתפלל בלשון תנאי כגון רבונו של עולם אם חולה פלוני במקום פלוני עדיין חי יהי רצון שיתרפא, וכך לא יהא בזה חשש תפילת שוא וכמו כן כששמע קול צווחה יוכל להתפלל רבונו של עולם אם אין קול צווחה זו בביתי יהי רצון שלא תבא לתוך ביתי, וכמו הרבה תפלות שנתקנו בלשון ספק, כמו שכתבו חכמי האמת בספריהם, בעל הראשית חכמה ובתיקוני שבת ואחריהם בשל"ה, שיש לומר אם פגמתי באות ראשון של שם הוי"ה וכו', וכיוצ"ב.
ובשו"ת קול גדול (סי' טז) כתב שמתפללים על חולה המסוכן בשבת ואין חילוק בין תפלת יחיד או רבים,מפני שאנו אומרים שמא ישמע הקב"ה תפלתו ויציל לחולה ממות ואין לך דבר העומד בפני פקוח נפש.
ובספר אורחות חיים (סי' קיט סק"א) כתב בשם מאורי אור שאם החולה רחוק ולא ידוע מה מצבו יתפלל עליו בנוסח לא יאונה רע לפלוני עיי"ש. והמהר"ם שיק (או"ח סי' כו) כתב שיאמר בנוסח זה אם עדיין הוא חולה ה' ישלח לו רפואה שלימה. וע"ע בשערי תשובה (סי' רפח ס"ק יג), בשבות יעקב (ח"א יו"ד סי' צ) ובשו"ת אבני צדק (או"ח סי' יד).
