מצוות שילוח הקן ו'אותו ואת בנו' הם רחמים או גזירות

במשנה (ברכות לג: מגילה כה.) מבואר, שהאומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך', שאומר כשם שאתה מרחם על קן ציפור שלא לשלח את האם על הבנים כדי שלא תצטער, כמו כן רחם עלינו, משתקין אותו. ובגמרא נחלקו אמוראים מה הטעם שמשתקין אותו, או משום שמטיל קנאה במעשה בראשית, שנראה מדבריו שרק על העופות הקב"ה מרחם ולא על הבהמות והחיות. או שהטעם שמשתקין אותו הוא לפי שבכך עושה את מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינם אלא גזירות.
והקשו התוספות (מגילה שם ד"ה מפני), שמכיון שאין מידותיו של הקב"ה רחמים אלא גזירות, האיך יסד הקליר (יוצר ליום ב' של פסח, חזרת הש"ץ שחרית) 'צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו, מחשבותיך לרחמנו מפעלותיך לרוממנו', ומשמע שהקב"ה חס על אותו ואת בנו, והרי אינו אלא גזירה ולא רחמים.
המהרש"א (שם) ציין לדברי התרגום יונתן על הפסוק (ויקרא שם) 'אותו ואת בנו', שכתב, עמי בני ישראל, כמו שאבינו בשמים רחמן כן תהיו רחמנים בארץ, ופרה ורחל אותה ואת בנה לא תשחטו ביום אחד. וקושיית התוספות קשה גם על דברי התרגום יונתן, שהרי אין ציווי של אותו ואת בנו אלא גזירה מהקב"ה ולא מחמת רחמים.
בפסקי תוספות (מגילה סי' פד) תירץ, שהפייטן הקליר שיסד את הפיוט הנ"ל 'צדקו אותו ואת בנו', סובר שנצטווינו על אותו ואת בנו מפני רחמי הקב"ה שלא לשחוט אם ובנה באותו יום. ומה שמבואר במשנה שאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, אינו מטעם שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, אלא טעם האיסור משום שמטיל קנאה במעשה בראשית. לפיכך מובן מה שייסד הפייט, שנצטווינו על אותו ואת בנו משום רחמי הקב"ה על הבהמות.
ותמה עליו במשך חכמה (ויקרא שם), שאין תירוץ זה מספיק על דברי הפייט, שהרי עדיין מטיל קנאה במעשה בראשית, שהרי אותו ואת בנו נוהג רק בבהמה טהורה כשור ושה ולא נוהג בחיה ועוף, ואותם מותר לשחוט אם ובנה, ונמצא שכשמזכיר שהקב"ה ציוה על אותו ואת בנו רק בבהמה הוא מטיל קנאה במעשה בראשית.
ולכן ביאר במשך חכמה, שמה שאמרה הגמרא שהטעם שאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, משום שמטיל קנאה במעשה בראשית, הכוונה אחרת, והיינו שבירושלמי (עבודה זרה פ"ג ה"א) מבואר, שאם מצא פסל שמחזיק בידו כדור, הרי זה אסור, מפני שזו עבודה זרה המסמלת שאלכסנדרוס מוקדון עלה למעלה למעלה וראה את כדור הארץ בתוך הים ככדור בתוך קערה, והפסל שמחזיק בידו כדור סימן הוא שכאילו אלכסנדרוס שלט על הכדור. ומקשה הירושלמי, מדוע לא עשו בצורת הפסל שגם יחזיק בידו קערה כמו ים, וכמו שראה אלכסנדרוס. ומתרץ הירושלמי, שהם סברו שאלכסנדרוס שולט רק על הכדור ולא על הים, לפיכך לא עשו את דמותו שמחזיק בקערה המסמלת את הים, שגם הטועים העובדים עבודה זרה אומרים שאינו שליט בים, אבל הקב"ה שליט בים ושליט ביבשה. מעתה פירוש הגמרא כך הוא, שאם אומר על קן ציפור יגיעו רחמיך הרי הוא מטיל קנאה במעשה בראשית, משום שיאמרו שעל קן ציפור כלומר על העופות הקב"ה חס, מכיון שהוא שולט על המים, ועופות נבראו מן המים [כמבואר לעיל (כז:)], אך על בהמות וחיות שלא נבראו מן המים אלא מן האדמה ששם שולט גם העבודה זרה לפי טעותם, עליהם לא חס. ואם יאמר כן, נמצא שהוא כמחזיק את ידי המינים, שכאילו מאמין בדבריהם שהעבודה זרה שולט על הארץ.
בברכי יוסף (יו"ד סי' טז סק"ב) ביאר את דברי הפייט באופן אחר, שהפייט מתחיל 'צאן לפסח משכו ושחטו, צדקו אותו ואת בנו', והיינו שהיה אפשר לומר שבקרבן פסח אם אין לו אפשרות אלא להקריב אותו ואת בנו יהיה מותר לשוחטו, משום שיבוא עשה של פסח וידחה את לא תעשה של אותו ואת בנו. אולם אומר הפייטן שאינו כן, ומצות עשה של פסח אינה דוחה את לא תעשה של אותו ואת בנו. וזהו מה שפתח ואמר 'צאן לפסח משכו ושחטו', שכשתקחו לשחוט צאן לצורך קרבן פסח, 'צדקו אותו ואת בנו ביום אחד בל תשחטו', תשמרו ולא תשחטו אותו ואת בנו. ובכך לא קשה קושיית התוספות במגילה, לפי שאין כוונת הקליר שצדקו אותו ואת בנו מצד רחמים, אלא מצד דין זה שלא תדחה עשה של פסח את הלא תעשה של אותו ואת בנו. וכן כתב בשואל ומשיב (שו"ת, מהדו"ק ח"ב סי' קעה), וביאר, שזהו מה שאמר 'צדקו אותו ואת בנו', כלומר ש'צדקו' הכוונה שהדין של אותו ואת בנו יצדק, ולא ישחטום לצורך קרבן פסח. וכתב בברכי יוסף, שלפי זה מובן מדוע הביא בתוך הפייט של פסח ענין זה של 'אותו ואת בנו', ולדבריו הדברים מובנים שמזהירם שלקרבן פסח לא יקחו אותו ואת בנו.
בקדושת לוי (פר' בלק ד"ה הנה ברך) ביאר באופן אחר את דברי הפייט, שאם מצוות ה' כגון שילוח הקן היו באות מחמת רחמנות, הרי יכול הוא בעצמו לרחם ולהציל את האם. אלא שכוונת הקב"ה במצוות, שעל ידי שאנחנו נרחם על האם שלא לשלחה מעל הבנים, בכך נעורר עלינו את רחמיו, וכמבואר בגמרא (שבת קנא:) שכל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. ואם כן זהו הפירוש בפייט לענין מצות אותו ואת בנו, 'צדקו אותו ואת בנו בל תשחטו, מחשבותיך לרחמנו מפעלותיך לרוממנו', כלומר אתה צוית אותנו במצוה זו של אותו ואת בנו, כדי שנעורר את הרחמנות שלנו ואף אתה תרחם עלינו.
במי השלוח (פר' אמור ד"ה ושור או שה) כתב, שלענין טעם המצוה, באמת נצטווינו בכך כדי ליטוע בליבותינו את מידת הרחמים. אולם מה שאסרו לומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך' הוא דווקא בתפילה, כי בתפילה הוא מתפלל לעצמותו יתברך שלא יתואר בשום מידה, ואסור להזכיר שום מידה ממידותיו של הקב"ה, לפי שהוא מתפלל שיאיר ה' את עיניו במקום שאין ידו מגעת, ואילו במידות יש בכח האדם להשיג איזו תפיסה, ואם יזכיר מידה בתפילה נראה הדבר כאילו מתפלל למידה זו.