נגיעה בבעלי חיים טמאים

בגמ': במותם אינו מיטמא אבל מיטמא הוא לנגעם ולזיבתם (נזיר מח, א).

בסוגיין מבואר שמותר לאדם ליגע בכל הטומאות ולהטמאות בהן, וכך פסק הרמב"ם (טומאת אוכלין פט"ז ה"ט) וביאר 'שהרי הזהיר הכתוב את בני אהרן ואת הנזיר מהתטמא במת מכלל שכל העם מותרין, ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטמא מת'.

הרי שאין איסור לאדם ליגוע בבעלי חיים טמאים ואף הכהן לא הוזהר אלא מליגע בהם לאחר מיתה, אלא שיש לדון אם יש ענין או מעלה בזהירות מליגע בהם וכן אם הנוגע בהם מתחייב בנטילת ידים.

והנה בשולחן ערוך הרב (או"ח סי' צז ס"ג) כתב שאדם המתפלל וכינה עוקצתו, ימשמש בבגדיו להסירה שלא תתבטל כוונתו, אבל לא יסירנה בידו אפילו היא במקום שאין שם מלמולי זיעה, [שאין צריך נטילת ידים לתפלה כמו שאין צריך אם נגע בשאר בעלי חיים טמאים], מכל מקום מאוסה היא וגנאי הוא אפילו אם יראנה אדם ק"ו כשעומד בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אבל שלא בשעת תפלת י"ח יכול ליטול כינה ולזרקה בבית הכנסת כמו שמותר לרוק בבית הכנסת.

הרי מבואר מדבריו שאין חיוב נטילת ידים אם נגע בבעל חי טמא, אולם ביפה ללב (ח"א אות כד) כתב שצריך נטילת ידים, ובכף החיים (סי' ד' ס"ק פא) כתב שבמקום שאפשר יש להחמיר.