נדר לצדקה, אם יכול ליתנו לבנו

בגמ': האי לא תלקט מאי עביד ליה מיבעי ליה להזהיר לעני על שלו (גיטין יב, א).

בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' לב) נשאל על דבר אשה שנדרה בעת צרה של חולי בנה, סך מאה רובל לחלק לעניים באם יתרפא בנה, ובאותו יום ספרה לבעלה את נדרה ושתק איזו שעה, ואח"כ באותו יום אמר לה שהוא אינו מסכים על הנדר. וכעת הגיע בנה לפרק נישואין, ורוצה בעלה ליתן לבנו הנ"ל הסך הנ"ל לנדוניה, והכסף יהיה על דעת הצדקה שנדרה כי אין ידו משגת כ"כ מבלעדי זאת, אם מותר לשנות הנדר.

בתשובתו הביא המהרש"ם את הדין המבואר ברמ"א (יו"ד סי' רנז ס"י) שיחיד המתנדב לצדקה, מותר ליתן למי שירצה מקרוביו. וא"כ יש לקרובי הנותן קדימה נגד עניי העיר בכל צרכיהם, וא"כ בנידון דידן שנדרה בפירוש לחלק לעניים, וממילא אינה יכולה ליתן לקרוביה מ"מ הרי יכולה להתיר נדרה. [עיי"ש שביאר מדוע אין זה בכלל התרת נדר בעת צרה].

וביאר המהרש"ם שאין לומר שבנותן לנדן בנו הו"ל כלוקח לעצמו, ואסור לאדם לקחת לעצמו את מה שנדר לצדקה, ואפילו אדם עשיר שנדר לצדקה, ולאחר זמן נהיה עני אסור לו ליקח הצדקה לעצמו, וכן אם נדר בהיותו עני מבואר בגיטין (בסוגיין) דכתיב לא תלקט לעני, להזהיר לעני על שלו. מכל מקום בנידון זה בנודר בפני עצמו לצדקה, יוכל ליתן לקרובו, כיון שלא נדר בפני הקהל, ואם הוא עצמו העני, עדיף טפי ורשאי לעכב לעצמו. ובפרט בנותן נדן לבנו כשאין ידו משגת ליתן לו, דין בנו הגדול כשאר קרוביו, ורשאי ליתן לו. ואינו דומה ללוקח לעצמו.