עניין אמירת לחיים

בגמ': בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו (סוטה כח, א).

בספר אלפא ביתא, כתב בשם בעל האהבת שלום (מהר"ם מקאסוב), שהמנהג לשתות לחיים ולברך לישועה ורפואה, יש לו יסוד בסוגיין, שהרי אמרו כשם שהמים בודקים אותה כך בודקין אותו, נמצא היא שותה והמים מפסידים אותו אם קלקל, הרי ששתיה של אחד יכולה לפעול עבור השני, אם כך כל שכן במידה טובה שהיא מרובה, שאם אחד שותה יכול להשפיע בכך על אחר לישועה ורפואה. כיוצא בזה הביא גם בספר ברכה לחיים (עמוד ל) בשם השר שלום מבעלזא.

טעם מנהג אמירת לחיים הובא כבר בתיקוני זהר (תיקון כד דף סט.) שמנהג ישראל תורה שבעת שתיית יין מברך אחד את חבירו לחיים והלה משיב לו לחיים טובים ולשלום, והוא כדי לתקן החטא של אדם הראשון שהביא מיתה לעולם על ידי שתיית היין, ולכן בעת שתיית יין כדת של תורה מברכין שכעת תהיה שתיה זו לחיים טובים ולשלום.

ובב"ח (או"ח סי' קעד) כתב בשם הגהות מהרש"ל שלפי שבשעה שהיו דנין דיני נפשות היו משקין אותן יין על דרך מה שנאמר (משלי לא ו) 'תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ', וכן היו משקין האבלים יין כדאמרינן בעירובין (סה.) לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים לכך אנו אומרים שיהא לו לחיים ולא למוות, ועל זה הדרך כתב בשם מהר"מ מ"ץ, שמשום שהיין הביא קללה לעולם בימי נח, על כן אומרים 'לחיים', ולא יזיק.

ועיין בזה בסגולות ישראל (מערכת י אות א) ובטעמי המנהגים (עמוד תצו) ובהקדמה לספר תעלומות החכמה.