קנה בחנות, ואח"כ הסירו ממנה את ההכשר

בגמ': מאימתי מונין לגט לענין שצריכה להמתין מלינשא ג' חדשים, רב אמר משעת נתינה, ושמואל אמר משעת כתיבה וכו' (גיטין יח, ב).

בנידון כזה דן התבואות שור (חולין צב), וכתב להוכיח מכמה מקומות שאין פוסקים דבר שנראה תמוה לרבים, וכך הביא מסוגיין שאמרו, מאימתי מונין לגט לענין שצריכה להמתין מלינשא ג' חדשים, רב אמר משעת נתינה, ושמואל אמר משעת כתיבה, מהתאריך שכתוב בגט, והקשתה הגמ' לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו מותרת וזו אסורה, ופרש"י יתמהו בני אדם שראו שנתגרשו שתי הנשים מבעל אחד ביום אחד וקדם כתיבתו של גט אחד לזה של השני, ולשמואל זו תינשא לסוף שתי חדשים מפני שנכתב חודש לפני הנתינה, וזו לסוף שלש, ומתרצת הגמרא, זו זמן גיטה מוכיח עליה וזו זמן גיטה מוכיח עליה, והפירוש הוא שלא יראה כתמוה משום שיראו שהזמנים אינם שוים ויש חילוק ביניהם, אבל בלא זה אין לפסוק דבר שיתמהו על זה רבים.

לפי זה כתב בנידון דומה שהובא בפוסקים (נו"כ על יו"ד סי' קי) במעשה שהיה בק"ק וילנא, בקצב ששחט בביתו שבע בהמות והוציא מביתו לאיטליז למכור שתי בהמות וחצי, והמחצית האחרת עם הארבע נשארו בביתו, ונתערבו המעיים של כל הבהמות, ואח"כ נמצא טריפה ודאי באחת אחר שנתערבו ולא ידוע באיזה מהן.

והנה על פי הדין השתים שהוציא כשרות דכל דפריש מרובא פריש והרוב הרי כשרים הם, והשאלה היתה על המחציות מה דינן, וחלקו בזה גדולי עולם, בעל חלקת מחוקק והגאון מוהר"ר העשיל הסכימו להתיר שני החצאים, והברכת הזבח פסק לאסור שני החצאים, והיסוד לנימוקם של האוסרים והמתירים הוא, מפני שאינו בדין שמקצת חתיכה תהא מותרת ומקצת אסורה שהוא דבר התמוה לרבים, כדברי הט"ז (יו"ד סי' קי), ולפיכך אלה אסרו שני החצאים, ואלה התירו שני החצאים, וצווח ע"ז הפר"ח (שם) וחלק על רבני אשכנז, וחולק על ההנחה של הט"ז באמרו שהמנהג הפשוט הוא אף בכבש אחד להתיר מה שנמכר כבר ופירש, ולאסור מה שנשאר ממנו בחנות שעדיין לא פירש ונקרא קבוע, וכל שיעורי חכמים כך הם. ועיין בשו"ת הרב"ז (שאפראן, יו"ד סי' עב) מה שכתב בזה.