קנייה בטשעק [צ'ק]

בגמ': אלא האי שטר ה"ד אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף אלא שיחרור שטר (קידושין טז, א). 

במחנה אפרים (קנין מעות סי' ה) כתב בשם ספר המקח, מי שקנה מחבירו שום חפץ, ולא היה לו ללוקח דמים, וכתב לו שטר חוב, ומסרו ביד המוכר, או שקנו מידו שהוא מתחייב כך וכך לחבירו דמי החפץ, הרי זה קנה קנין גמור.

ראיה לכך הביא מה שביאר הריטב"א בסוגיין שהגמ' רצתה לומר שכשם שעבד יוצא לחירות ע"י שנותן לאדון כסף בפדיון עצמו, כך גם אם יכתוב שטר על דמיו יועיל כמו כסף, אע"פ שפדיון במלווה אינו מועיל, ומפני שהתחייבות עצמית בשטר היא כנתינת כסף, וא"כ מוכח בהבנת הריטב"א שהתחייבות כסף בשטר מועילה כנתינת כסף.

אמנם, המחנה אפרים הביא שישנם ראשונים שפירשו את דברי הגמ' באופן אחר ולשיטתם אין ראיה מסוגיין. ובאחרונים האריכו לדון בענין זה, עיין בשו"ת בית אפרים (חו"מ סי' כ), דבר אברהם (ח"א סי' לט), ועוד.

והנה בנוגע לאדם הקונה בטשעק כתבו הפוסקים, שהטשעק הוא שטר חוב, שכל המוציאו זכאי לתבוע את התשלום, וכך הסיק המנחת יצחק (ח"ה סי' קיט).

ובספר מכירת חמץ כהלכתו (פ"ח הערה יט) הביא מבעל הקובץ תשובות שנתינת טשעק מועלת מדין קנין סיטומתא, [סיטומתא, היינו דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו], ומאחר שכך נוהגים העולם לקנות והמוכרים סומכים על זה כמו כסף, הרי זה קנין סיטומתא.