שטיפת פירות מעפרוריתם בשבת
בגמרא מבואר שפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה הרי הם כתנור שלא נגמרה מלאכתו. וכתב בטל תורה (כאן ד"ה פירות), שמכאן נראה כטעם שכתב החינוך (מצוה קס) להלכה שאין אוכל מקבל טומאה עד שהוכשר לכך על ידי ביאת מים, וביאר החינוך שאין דיני טומאת הפירות וטהרתן עד גמר מלאכתן, ולפי שדרך בני אדם בקצת פירות וירקות להדיחם מהעפרורית שיש עליהם בטרם יאכלו אותם, ציותה התורה בכל הפירות והאוכלים שלא יהיו נקראים אוכל עד שיוכשרו במים. ומטעם זה ביארו חכמים שהכשר הפירות הוא רק כשהודחו ברצון הבעלים, כלומר שהבעלים החשיבו את המים שהודחו בהן למשקה כדרך בני אדם שידיחו ירקותיהם במשקה, ואם לא יחשבוהו למשקה, אע"פ שהם בעצמם נתנוהו על הפירות אין זה לרצון. וכתב בטל תורה שיסוד זה מבואר בסוגייתנו, שפירות שלא הוכשרו לקבל טומאה חשובים כמי שלא נגמרה מלאכתן, כתנור שלא נגמרה מלאכתו, וזהו הטעם שאינם מקבלים טומאה עד שבאו עליהם המים.
ובדומה לכך כתב הרשב"ם (ויקרא יא לד), שמי שרוצה לתת טעם במצות לפי דרך ארץ ולתשובת המינים, יבאר שאין דין התורה שתהיה טומאה במיני אוכלים ומשקין עד שתיקנם לצורך מאכל, ונתינת המים עליהם היא התחלת תיקונם ועיקר חשיבותם לצורך אכילה.
אך הרמב"ן על התורה (שם יא לז) כתב טעם אחר להכשר האוכלים במשקה, מפני שלכלוך השרץ והמטמאים נדבק במאכלים הלחים ולא ביבשים, ועשתה התורה הרחקה יתירה לטמא המוכשרים במים גם אם ניגבום, כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין.
וכתב בשבט הלוי (שו"ת, ח"א סי' פ), שלפי טעמם של החינוך והרשב"ם שיסודו בסוגייתנו, מבוארים דברי רבינו חננאל (שבת עג:) שכתב שמלאכת מנפץ שהיא תולדה של מלאכת דש שהיא מל"ט מלאכות האסורות בשבת, היא ניפוץ העפרורית מן האוכל, והטעם הוא מפני שגדרה של מלאכת דש הוא פרוק הפסולת החיצונה כדי לגלות את האוכל ולתקנו לאכילה, ואין הבדל בין פסולת המכסה אותו מצד טבע גידולו של הפרי לבין פסולת המכסה אותו אחר כך כגון העפרורית, שהרי מבואר כאן לענין הכשר זרעים שניקוי העפרורית הוא מכלל תיקונו של האוכל, והוא הדין לענין שבת [אך במקום שהאוכל בא לתוך כיסויו שלא בדרך טבעית, כגון במי כבשים, בזה אין חיוב דש מן התורה לדעת רש"י, שרק האוכל צריך לבוא בדרך טבעית, עיי"ש].
ומלבד איסור דש בניפוץ העפרורית מהפירות, דנו הפוסקים אם יש בו איסור משום בורר, על פי המבואר בשו"ע (או"ח סי' שיט ס"ח) שאסור לשרות את הכרשינים במים ולא שפים אותם ביד כדי להסיר הפסולת מעליהם מפני שהוא כבורר, שדעת האגרות משה (שו"ת, ח"א או"ח סי' קכה) שבפירות שעפרוריתם אינה רבה כל כך והרבה בני אדם אוכלים אותם בלי רחיצה, בודאי אין איסור בורר, וגם אם אין אוכלים אותם בלי רחיצה אפשר שלא אסרו אלא שריית הפירות במים, שזו דרך ברירה, אבל רחיצתם על ידי נתינת מים עליהם היא דרך רחיצה ולא דרך ברירה. אך באיל משולש (בורר פ"ו ס"ק רח) הביא בשם החזון איש שאיסור זה אינו רק כששורה פירות בתוך המים, אלא גם כששוטף ורוחץ פירות מעפרוריתם תחת ברז של מים, שהכל בכלל איסור בורר [ומכל מקום גם באגרות משה כתב שרק את הפירות הראויים לאכילה ללא רחיצה נוהגים לרחוץ].
