שכר מחזיקי תורה אם הוא כלומדים עצמם או פחות
בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סי' צד) נשאל מת"ח אחד שחותנו הנגיד היה מחזיקו ותומך בו בכל צרכיו כדי שיוכל לשקוד על התורה, וכעת עלה בלבו לנסוע לארץ ישראל ועל ידי זה יצטרך החתן לבטל מלימודו כדי להמציא טרף לביתו, ושאל אם ראוי לחותנו לעלות לארץ ישראל באופן זה. והשיב שראוי לחותן להמשיך ולהחזיק את חתנו שיוכל לעסוק בתורה ולא יעלה לארץ ישראל, וטעמו על פי מה שהוכיח שהעולה לארץ ישראל ועל ידי זה יתבטל בעצמו מלימוד התורה אין לו לעלות, ואם כן הוא הדין למחזיק לומדי תורה ששכרו הוא כמי שלומד תורה בעצמו, ולכן אם על ידי שיעלה לארץ ישראל יתבטל מלהחזיק לומדי תורה לא יעלה.
והוכיח שמחזיקי תורה דינם כלומדי תורה עצמם, ממה שכתב רש"י (דברים לג יח) שזבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והוא יושב ועוסק בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמו ס"א), שמי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. וכתב הרמ"א בשם הטור שעל ידי זה יחשב לו כאילו לומד בעצמו. ובפסחים (נג:) אמר רבי יוחנן, כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז יב) 'כי בצל החכמה בצל הכסף'. וכיון שהמחזיק את התורה דינו כלומד תורה עצמו, אם כן כשם שלימוד תורה קודם לעלייה לארץ ישראל, כמו כן גם החזקת תורה קודמת לעלייה לארץ ישראל.
אך הקשה על זה, שלכאורה בסוגיין נראה ששכרו של הלומד בעצמו הוא גדול משכרו של המחזיקו, שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלהים זולתך' (ישעיה סד ג). ומשמע שאין שכר מחזיקי תורה גדול כשכר לומדי תורה עצמם.
וכתב שיש לומר שהטור והרמ"א שפסקו ששכרו של המחזיק תורה גדול כלומד בעצמו, סמכו על הדרשות הנ"ל מהפסוקים 'שמח זבולון בצאתך' ו'בצל החכמה בצל הכסף', שמשמע שאין חילוק בין מדריגת הלומד תורה בעצמו למדריגת המחזיק תורה, והכריעו כמותם נגד סוגיין. והוסיף, שמחזיקי תורה שכרם בטוח יותר משכר ת"ח עצמם, כיון שת"ח עצמם אין עבודתם שלמה אלא כשלומדים לשמה ולא בלומדים על מנת לקנתר, שאז מוטב שנהפכה שלייתו על פניו (ראה ברכות יז. ירושלמי ברכות פ"א ה"ב), ונעשית לו סם המוות (יומא עב:), ואף על פי שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה אין זה אלא משום שסופו לבוא לידי קיומם לשמה (לקמן קה:), אבל כל זמן שלומד שלא לשמה אין שכרו אתו כל כך. אבל המחזיק את התורה עושה את המצוה בשלימות, שהרי אסור להרהר אחר ת"ח, ויש לו לסבור שבודאי לומד הת"ח לשמה, ולכן שכרו שלם כלומד תורה לשמה.
ובזה פירש בדרך צחות מה שאמרו בסוגיין שתלמידי חכמים עצמן 'עין לא ראתה אלהים זולתך', והיינו משום שהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב (שמואל א' טז ז), ולכן אין שום עין זולת עיני ה' יכולה לדעת מהו שכרם של תלמידי חכמים עצמם, כיון שאין יודעים אם לומדים תורה לשמה, ולכן עין לא ראתה שכר זה זולת אלקים. וכתב שאף שהוא דרך צחות, מכל מקום הוא דבר אמיתי.
