שמע מפאפאגיא, מטיאריו, או מתוכי שאשתו נסתרה

במשנה: מי שקינא לאשתו ונסתרה, אפילו שמע מעוף הפורח - יוציא ויתן כתובה, דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר: עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. (סוטה לא, א).

ברמב"ם (סוטה פ"א ה"ח), ובשו"ע (אבהע"ז סי' קעח סי"א) נפסק שאם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה עליו הרי זה אסור לקיימה, ויוציא ויתן כתובה.

והנה הרמב"ם בפירוש המשנה פירש שעוף הפורח היינו 'שהרגיש מצפצוף העוף שהיא נבעלה'. בספר תפארת ציון (ד"ה מי שקינא) ביאר שהיינו כמבואר בגיטין (מה.) ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה, מאי קאמר, אמר ליה, עיליש ברח עיליש ברח. והביא שבקהלת רבה (פרשה י) אמרו, כי עוף השמים ר' ירמיה בן אלעזר אומר זה הוא העורב חכמת שיאריו. וביאר שם שהיינו שמבינים מצפצופם על דברים נעלמים.

מהלך נוסף כתב התפארת ציון, ישנו עוף שנקרא שמלמדים אותה לדבר והיא חוזרת לדבר מה שתשמע מהאדם, ואותה העוף היא בכלוב שהשרים שוחקים בה, ומאותה העוף אין חידוש כל כך מה שצריך להוציאה, שהרי כל דבריה הוא מה ששמעה מאנשים לכן אמר התנא מעוף הפורח, הגם שאין דרכה לשמוע מאנשים אעפ"כ אם הבין מצפצופה שנסתרה יוציא ויתן כתובה.

כיוצא בזה כבר כתב הרש"ש שעוף הפורח היינו עוף שמלמדים אותו לדבר ופעמים שמגלה מה ששמע וראה. אולם בשערי תורה (ח"ב סי' סה) פירש שעוף הפורח היינו מלשון ארחי פרחי, כלומר אורחים הפורחים ועוברים לדרכם שאינם משתנים במקום שהתארחו כלל אלא הולכים מיד לעיר אחרת, וכמו שכתבו במשלי (כז) כציפור נודדת מקנה כן איש נודד, ונחלקו ר"א ור"י כששמע מאיש כזה אם שוב אינו משקה אותה ואף שאיש כזה אין דבריו עושים פרסום גדול שהרי מיד הולך מהעיר, או שמא יכול להשקותה.

ובדברי חכמים וחידותם (שם הערה א) כתב שאפשר לפרש שלדעת ר"א גם אם שמע ממלאך או מאליהו הנביא יוציא ויתן כתובה, וכמו שאמרו לגבי מלאך (ברכות ד) מועף ביעף, ובמדרש רבה (נשא פ"ט) על הפסוק ועבר עליו רוח קנאה, אמרו כמ"ד 'כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר', ובתרגום אמרו דא רזיאל מלאכא מכריז וכו' ואליהו כהנא רבא אזיל ופרח באויר שמיא כנשרא מרי גפין ומחוי מילין דמתעבדן בטמירתא, משא"כ לר' יהושע אין משגיחין בזה.