תובע את חבירו ויודע שישבע לשקר

בגמ': ונשבע על שקר למדנו עונש, אזהרה מנין ת"ל 'לא תשקרו' (בבא קמא קח, א).

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ז) הביא שיש הסוברים שחולה שאין בו סכנה שאינו יכול ללכת אל רופא שומר מצוות או שהרופא שאינו שומר תורה מומחה יותר, ילך אל רופא מחלל שבת, גם אם הוא יתכן שהוא יחלל שבת באופן שאי אפשר למחות בו. אמנם בכה"ג שהרופא ודאי יעבור על איסור תורה וגם ברור שאין חשש סכנה אסור לעבור על לפני עור לצורך חולה שאין בו סכנה.

אולם המנח"ש כתב להעיר שאין זה דבר פשוט, הגע עצמך באחד שחייב לחברו כסף והלוה הוא רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו יחרף ויגדף, הלא ברור הדבר שאף אם המלוה מכירו ויודעו שיעמד במרדו ורשעו אפי' הכי אינו צריך כלל להמנע מלתובעו, כמו שכל תובע מחייב את הנתבע בשבועה אפילו בחנוני על פנקסו שאחד מהם ודאי נשבע על שקר ואפי' הכי אין הבעה"ב עובר בלפני עור, ועל כרחך שבכה"ג שהוא עושה כדין לתבוע מה שמגיע לו אין צריך כלל להתחשב בזה שמכשיל וגורם את חבירו בשבועת שקר אפילו בכה"ג שמכירו וחשוד הוא בעיני התובע על שבועת שקר וצריך לחשוש ע"ז שנפרעין על כך מכל העולם, אפי"ה אינו עובר ממש בלפני עור.

אמנם הביא להעיר על סברא זו מדברי הדברי חיים (ח"ב חו"מ סי' ח) שכתב שקודם שנשבע מוקמינן אחזקה דמסתמא לא ישבע ולאחר שכבר עבר ונשבע מה יעשה המשביע, וכתב שדבריו צ"ע שהרי גם אם יודע בחבירו שהוא גזלן וחשוד גם על שבועת שקר ג"כ מותר להשביע אותו כל זמן שבי"ד לא גבו עדות על כך ופסלו אותו לשבועה וגם כתבו התוס' בסוגיין שמה שאין משביעין לחשוד הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא משביעין גם למי שכבר נשבע פעם לשקר, ומעתה כשעד אחד מעיד על אחד שגזל והבעלים והעד יודעים שניהם שחטף ואפי"ה משביעין אותו שלא חטף להכחיש את העד אף אם הבעלים מכירו מזמן לעבריין אשר הרבה פעמים נשבע לשקר, וא"כ מאי שנא מנבילה וחזיר שאסור להושיט למי שחשוד בעיניו לאוכלם.

ולפי"ז כתב שכיון שהחולה עושה כדין לדרוש מהרופא רפואתו אינו חייב כלל להתחשב בזה שהרופא ממית את עצמו ועובר ללא שום צורך על איסורי תורה ואין החולה עובר כלל בלאו של לפני עור, כי דוקא בכה"ג שנותן לו את גוף האיסור, אבל אם רק בדרך אגב גורם לו לעבור אע"ג שהוא פסיק רישא אפשר דהרי זה דומה למ"ש בגמ' ע"ז (יג.) שהולכין ליריד של עכו"ם ולוקחין מהם בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם ואע"ג שכבוד הוא להם ואיכא למיחש דאזיל ומודה לע"ז אפי"ה שרי מפני שהוא כמציל מידם ורק בלוקח מן התגר ונותן מכס הוא דאסור מפני שמהנה ממש לע"ז, וה"נ גם כאן הואיל וצריכים להציל את החולה מסבלו אין לחוש לזה שהרופא הוא עבריין ומחלל שבת ללא שום צורך.

ועיין בשדי חמד (דברי חכמים סי' לט) שהביא מאחרונים שנו"נ בהא מלתא דאיך אפשר לחייב שבועה את הנתבע וכ"ש בשבועת עד אחד דלמה אין חוששין ללפני עור, וכתבו דבכגון דא שהוא רשע וגוזל ממון חבירו אמרינן הלעיטהו לרשע.