אמירת 'מורי ורבותי' בדרשה האם אין זה שקר
שאלה:
נאמר ביומא (סט, ב): נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתב בה 'אמת', אמר רב חנינא שמע מינה חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת...
אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה, אתא משה אמר הא - ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו [שראה שרי נבוכדנצר נכנסין להיכל ומריעים בו ככל רצונם], לא אמר נורא, אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו [זה שבעים שנה] איה גבורותיו, לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו [שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו], שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות [מן יום החורבן אתה למד נוראותיו, שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן].
ושואלת הגמרא: ורבנן [ירמיה ודניאל] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה? משיבה הגמרא: אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא [מסכים על האמת ושונא את השקר] לפיכך לא כיזבו בו, יעו"ש.
עכ"פ למדנו שהקב"ה שונא שקר, והשקרנים הם מכת שלא מקבלים פני שכינה, כמבואר בסוטה (דף מב ע"א).
ואם כן נשאלת השאלה כיצד נשתרשה האימרה "מורי ורבותי", שלכאורה היא לא אמיתית, וכי קהל השומעים הם מוריו של הרב?
תשובה:
כתב השו"ע (סימן קסז סעיף יד): אם המסובים רבים, גדול שבכולם בוצע... וסיים הרמ"א בשם הב"י בשם האו"ז: והמברך יאמר תחלה ברשות מורי ורבותי.
וביאר המשנ"ב (ס"ק עה): אפילו הגדול הוא הבוצע או בעה"ב, משום מדת ענוה צריך ליטול רשות, כאלו הם גדולים ממנו ולהם נאה לברך, יעו"ש.
הרי לפנינו שיש בזה מדת ענוה לומר ברשות מורי ורבותי למרות שהוא גדול מהם, ואין חשש שקר כאשר עושה כן משום ענוה.
ויעוין עוד במהר"י ברונא (סימן קלט) שכתב: האב יכול לומר לבנו מר, כדאמרינן בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קד ע"ב) דאמר ליה רב יודא לר' יצחק בריה שררותיה דמר ורבנותיה דמר גרמא ליה למר דלא נאמר שמעתתא מפומיה.
והעיר עליו החיד"א בספרו מראית העין (ערכין דף ה ע"א) וז"ל:... אעיקרא יש להבין מה זו שאלה אם האב רשאי לומר לבנו מר, וכי יש ס"ד דאיכא איסורא דקאמר אם האב רשאי, ומה שהביא הרב ז"ל ראיה מההיא דערבי פסחים, אינה ראיה דההיא דרך לעג אמרה וזו תוכחה וכמעט גערה במבין שלא יזכה שיאמרו הלכה משמו.
ותו קשה דהו"ל להרב להביא דרב יוסף אמר מר לאביי כמ"ש התוס' הכא מזבחים (דף סב) וגם כתבו התוס' בבתרא (דף לד ע"א ד"ה הוה יתיב) ושבועות (דף מז ע"א) דהרב קורא לתלמידיו רבותינו, יעו"ש.
הרי לפנינו שמותר לרב לקרוא לתלמידו בתואר רבותינו, ואם כן אין בזה חשש שקר כלל, ואדרבה יש בזה משום מדת הענוה.
והנה בספר 'סדר שנה אחרונה' (תיאור שנתו האחרונה של בעל המנחת אליעזר, אות קו) הביא את דרשתו של המנחת אלעזר בשעה שפתח את ישיבתו 'דרכי תשובה', וז"ל: מוריי ורבותיי אחיי אהוביי כלבי - הנה מה שהנני אומר התואר מוריי ורבותיי, הנני אומר זאת לכם בעצמכם, והוא פשוט על פי דברי חז"ל תענית דף ז ע"א 'ומתלמידי יותר מכולם', מפשטות הכוונה כנראה בזה שהיה לומד מתלמידיו הרבה יותר ממה שלמד אצל רבותיו.
ולכאורה צריך הדבר הסבר גדול מתלמידיו כמו מרבותיו, הלא די והותר גם זה שמחייב בודאי לקרות תלמידיו בתואר מוריי ורבותיי, ולפי זה מהו המכוין במה שדייק לומר ומתלמידי יותר מכולם.
אולם יש להבין על פי דברי חז"ל במסכת עבודה זרה, אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, ונמצא שאין ביכולתו של התלמיד להשיג דעת רבו על בריו אפילו כשלמד ממנו הרבה לאין שיעור, עם כל זה לא ישיגהו להבינו לתכליתו, וכמו שמקובל אצלי מאאמו"ר הקדוש בשם רבינו בעל דברי חיים, שהיה דרכו בקודש שלא להזכיר את רבו הגה"ק הר"ן מראפשיץ זי"ע בשם תואר רבי, והטעם בזה היה אומר כיון שלא זכה לכך, כי לא היה מבין דרכו על בריו אפילו בדבר אחד... ועל כן נמצא גם כן בספה"ק דברי חיים כשמזכיר דבר בשם רבו מראפשיץ זי"ע, הביאו בשם תואר מורי החכם והוא מטעם הנ"ל שלא רצה לקרותו בשם רבי...
על כל פנים לעניננו יובן גם כן הענין הנ"ל היטב, כי בודאי אי אפשר לקרות לרבותינו הק' בתואר מוריי ורבותיי כי לא היה לנו יכולת להשיג גודל עבודתם עמוק עמוק מי ימצאנו אפילו אפס מיניה קצהו, כי לזה צריכין להיות מקודם בר דעת גדול ואחר כך ערך ארבעים שנה עד שיעמוד על דעת רבו וכנ"ל, ונמצא היכולת בזה רק לאיש זקן כבן שבעים בערך, אבל אתכם ידידיי היקרים אחיי צמודי לבבי אוכל לקרותכם בתואר מוריי ורבותיי, כי אתכם בודאי הנני יכול להשיג וכמו אחים אהובים שמשיגין זה את זה, וזהו בודאי שהנני לכם אח נאמן בכל לבבי ונפשי...
העולה מהנ"ל, שלקרוא לתלמידים מורי ורבותי, אין זה שקר כלל, כי אדרבה לומדים הרבה מהתלמידים, ואם כן יש לדון ממתי אדם יכול לקרוא לרבו מורי ורבי.
