בגדר רבית - הקב"ה הבטיח לים לקבל יותר ממה שנתן
שאלה:
איתא בגמרא (פסחים קיח, ב) ודרש רבה בר מרי מאי דכתיב (תהלים קו, ז) וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף, מלמד שהמרו ישראל באותה שעה, ואמרו כשם שאנו עולין מצד אחד, כך מצריים עולים מצד אחר, אמר לו הקב''ה לשר של ים פלוט אותן ליבשה, אמר לפניו רבש''ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו, אמר לו אתן לך אחד ומחצה שבהן, אמר לו רבש''ע יש עבד שתובע את רבו, אמר לו נחל קישון יהא לי ערב, מיד פלט אותן ליבשה, ובאו ישראל וראו אותן שנאמר (בפרשתנו יד, ל) "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם".
מאי אחד ומחצה שבהן, דאילו בפרעה כתיב (לעיל פסוק ז) "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר", ואילו בסיסרא כתיב (שופטים ד, ג) "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל", כי אתא סיסרא [אתא עלייהו בדקרי דפרזלא, הוציא הקב''ה עליהם כוכבים ממסילותם דכתיב (שופטים ה, כ)] "מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים", כיון דנחיתו כוכבי שמים עלייהו, אקדירו הני דקרי דפרזלא נחיתו לאקרורי למיסחי נפשייהו בנחל קישון, אמר לו הקב''ה לנחל קישון, לך והשלם ערבונך, מיד גרפם נחל קישון והשליכן לים, שנאמר (שופטים ה, כא)" נַחַל קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים", מאי נחל קדומים, נחל שנעשה ערב מקדם, באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם (תהלים קיז, ב).
ויש להבין איך הקב"ה נתחייב לים אחד ומחצה, ממה שנתן הים, הרי הקב"ה מקיים את כל התורה (שמות רבה פ"ל פ"ט, פסיקתא רבתי דרב כהנא פסקא ג' דעשרת הדברות אות ח, שו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים סי' צח ס"ה ובחידושי, שאילת יעב"ץ ח"א סי' קיא. וכן נלמד מהגמ' סוכה ל. 'ממני ילמדו'), וממה שהים התווכח עם הקב"ה נראה שהתייחס אל גופות המצרים שהם שייכים לו, ואם כן מה שפולט אותם אל שפת הים, הרי היא כהלואה, והקב"ה התחייב להחזיר לו קרן ורבית כמו חוב גמור, כפי שרואים מלשון שרו של ים, כלום יש עבד שתובע את רבו, זאת אומרת שהיה שם חוב גמור, רק שבהיותו עבד לא יוכל לתבוע זאת.
תשובה:
תירוץ א. המהרש"א (חידושי אגדות ד"ה שנותן) מבאר שבעצם מה שקנה עבד קנה רבו, וכן יכול האדון לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, ואינו חייב לתת לו מזונות, ובאמת היה הקב"ה יכול לקחת את המצרים מן הים בלי להחזיר לו כלום, אלא שאין מן הדרך שמזונות שכבר נתן האדון לעבדו, יחזור ויטלם. ועל פי זה מבאר החיד"א (פתח עינים פסחים קיח: ד"ה ויש), שאין כאן אף כעין רבית במה שיקבל אחד ומחצה, כיון שאין כאן הלואה, ממילא אין איסור רבית על מה שהקב"ה בחסדיו מחזיר לים את מה שלקח ממנו.
תירוץ ב. יש מי שמבאר את הקושיא על פי הכלל, שמותר ללוות מגוי ברבית, וכל האיסור רבית אינו אלא לגבי ישראל, והים או הדגים שבים אינם נחשבים כישראל, ממילא אין כאן כלל איסור רבית. (עין אליהו להרה"ג רבי אליהו שיק [על עין יעקב] ערכין טו).
תירוץ ג. על פי מה שבארנו במקום אחר (עיין בספר התשובות חלק ג), שמהגמרא מבואר שאצל הקב"ה לא שייך דין רבית, כמו שגבי הקדש אין דין אונאה ורבית. ולפי זה אף אם נאמר שיש כאן חוב גמור, אין כאן איסור רבית כלפי הקב"ה, וקושיא מעיקרא ליתא.
