העיד שהנהג הסיע שישים איש, בטנדר המכיל מקסימום עשרים מקומות
שאלה מעשה שהיה:
קבוצה רצתה לנסוע למערת המכפלה להתפלל על קברי אבות, הם שכרו טנדר של עשרים מקומות, במהלך הדרך בקשו עוד ועוד אנשים להצטרף, וכיון שלא יכלו לסרב להם, הם צירפו את כולם.
בדרך עצר אותם שוטר, וכשראה שיש שם יותר אנשים מהמותר, ביקש מכולם לרדת מהטנדר, והתחיל לסופרם אחד אחד, עד שהגיע למספר הלא יאומן שישים איש, השוטר היה המום מהחוצפה הגדולה, ומיד הזמינו למשפט.
הנהג התייעץ עם רבו, ורבו אמר לו אם אתה מבטיח לי שיותר אתה לא עובר על חוקי התנועה אתן לך עצה, הלה הבטיח, ורבו נתן לו עצה שלהלן: בהגיע זמן המשפט, אמר לשופט, השוטר הרי טוען שהיו כאן שישים איש, הנה הטנדר נמצא למטה בחניון, בא נרד למטה, ונבקש מאנשים להצטופף ונראה אם יכול להכנס שם שישים איש.
הם ירדו למטה ודחסו שם שלושים וחמשה עוד אחד, ועוד אחד, עד שהגיעו לארבעים, והאנשים התחילו לצעוק אי אפשר יותר, אנו לא נושמים, הנהג אמר לשופט הראית לדעת, כי השוטר משקר, שאפילו ארבעים איש בקושי נושמים. השופט זיכה את הנהג [לאחר מעשה שאל השוטר את הנהג, אמנם במשפט נצחת, אך את האמת שנינו יודעים, ושנינו ספרנו ביחד שישים איש שיוצאים מהטנדר, איך יתכן באמת שכאן לא הצליחו להכניס יותר מארבעים איש, ואתה הסעת שישים איש, ענה לו הנהג, כשיש מקום בלב, יש גם מקום במכונית, הרי אצלי כולם רצו לנסוע למערת המכפלה, וכולם שמחו שעוד אחד מצטרף לתפילה, אבל ארבעים איש בכאן היו אוסף של אנשים, ולכן יותר מארבעים לא היו יכולים להידחס].
ויש להסתפק מה הדין אילו היה קורה דבר זה בבי"ד של ישראל, והדיין נוכח לדעת, שאי אפשר להדחף בטנדר יותר מארבעים איש, האם היה פוסל את השוטר מעדות, כי הרי נוכח לדעת ששיקר, או לא?
תשובה:
נאמר במסכת עירובין דף נג ע"א אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל רבי אלעזר בן שמוע היינו יושבים ששה באמה, [כנראה שהציבור היה גדול, וכדי לשמוע היה צורך להתקרב], וכמו שפירש"י ששה באמה שהיינו מתקרבין לשמוע מפיו ודוחקין זה את זה.
ויש להקשות דששה באמה, הרי כל אחד יושב על טפח, והרי זה דבר שלא יתכן? קושיא זו הקשה המהרש"א, ותירץ שהיה בנס, כהנהו מקומות דהמועט מחזיק המרובה בנס. לאור דברי המהרש"א, יש לומר, שבני אדם רגילים בימינו, שאינם בדרגת מלומדים בנסים, לא מסתבר שישבו שישים אנשים בטנדר קטן של עשרים, ויותר מסתבר שהמעיד העיד דבר שאיננו נכון.
והנה יעוין תוס' במסכת סוכה (דף י ע"ב ד"ה נויי סוכה), שהקשה מאי שנא הוצין היורדין מהסכך לתוך עשרה טפחים, דהסוכה פסולה משום דירה סרוחה, ואילו נוי סוכה שיורדים לתוך עשרה אינם פוסלים? ותירץ התוס' דשאני הכא דלנוי עשויין. מדברי התוס' למדנו שדבר העשוי לנוי וגורם תענוג לאדם, יש מקום בשבילו להצטופף ולשבת בתוך סוכה כזו. ואינו גורם לעשות הסוכה דירה סרוחה, וא"כ אם יתברר שהנוסעים נסעו למקום שמאוד אהוב עליהם, אולי הצליחו להידחק, וא"כ המעיד דובר אמת.
לאור זאת אולי אפשר לומר שיש ג' דרגות בנושא הדחקות:
א. נסיעה כדרך אנשים רגילים [ברכב של עשרים מקומות, נוסעים עשרים אנשים]. ב. אנשים רבים במקום צר, כשכל אחד יצטרך להימצא במקום של טפח, זה בלתי אפשרי, וזה רק מעשה ניסים, וכשמעיד על כזה מקרה הוחזק כפרן. ג. כשנוסעים למקום אהוב, אפשר להידחק ולהיכנס שישים במקום עשרים, וצ"ע. ולכן במקרה שלנו, אם העיד שנכנסו שישים במקום עשרים, לא הוחזק כפרן.
עדיין יש לדון שהרי מצינו בסנהדרין (דף ז ע"א) ההוא דהוה קאמר ואזיל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן השתא דלא עזיזא רחימתין פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן. ופירש רש"י כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי, על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו. וכשלא היתה אהבה בינינו, אזי גם מטה בת שישים אמות לא די לנו.
ויש לחלק שהגמרא בסנהדרין זהו ביטוי ומשל לעוצם אהבה בין רעים האהובים, ולא שכן הוא במציאות משא"כ בסוגייתנו זה מעשה שהיה.
