השקיע שנה שלימה בגידול אתרוגים, ומצא אתרוג מהודר יותר, על איזה יברך
שאלה:
מעשה באדם ששתל בגינתו עץ של אתרוגים, והשקיע בו הרבה זמן ודמים, כדי להוציא דבר נאה מידו, ואכן חפץ ה' הצליח בידו, והעץ הוציא אתרוגים יפים וכשרים, בעברו בשוק ארבעה מינים, צדה את עינו אתרוג מהודר, שהוא יותר מהודר מהאתרוגים שיש לו על העץ, ולבו נוטה לברך על האתרוג שלו, כי הוא חביב בעיניו והשקיע בו שנה שלימה, אך מאידך האתרוג השני מהודר יותר, האם יש ענין שיקנה את האתרוג המהודר יותר, או שמא יכול לברך על האתרוג החביב בעיניו?
תשובה:
נאמר בשבועות דף טו ע"א על הפסוק בנחמיה 'ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה' מאי גדולות, אם גדולות במינן מי איכא חשיבותא קמי שמיא, והתניא נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחח', בעולת העוף 'אשה ריח ניחח', במנחה 'אשה ריח ניחח', מלמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. והקשו התוס' (ד"ה ללמדך) דאמר (יומא דף לד ע"ב) האחד המיוחד שבעדרו, וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל דף יא ע"ב) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות, ותירצו שמ"מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים.
וברשב"א תירץ דהתם אינו אלא משום שלא יהיו מצוות בזויות עליו, ובתוס' אמרו דשאני הכא דכתיב ואעמידה שתי תודות גדולות ואין נאה להתפאר ולומר קרבן גדול הבאתי.
והריטב"א כתב וז"ל: משום דאיכא מצוה לעשות מן המובחר שיהא הקרבן חשוב בעיניו, וכדאמרינן בעלמא התנאה לפניו במצות שלא יהיו מצות בזויות עליו, אבל אין הכתוב משתבח ומתפאר בקרבן של פטם יותר משאר שוורים, כדי שיכתוב בהם גדולות, שהרי נאמר במנחה ריח ניחוח, כמו שנאמר בעולת פר הגדול כן תירץ רבינו הרמב"ן ז"ל וכן כתוב בתוס' אלא שלשונם קצר כמשפטם, עכ"ל. כלומר שגם לפי שיטת התוס' עיקר התירוץ שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
לאור זאת כאשר מה שאינו רוצה לקחת את המהודר יותר כיון שהוא מחבב את המצוה, ורוצה לצאת באתרוג שהשקיע, הרי שמראה שמצוות חביבות עליו.
והנה בתשובות להגרי"ח זוננפלד זצ"ל (סימן ג) דן האם עדיף לברך על אתרוג מארץ ישראל אף שהוא פחות מהודר, וכתב א"כ נמצא דבכל דבר שגדל בא"י צריך להקדים בברכה, וזו לא שמענו מעולם בספרי הפוסקים, וסיים דדוקא לענין אכילה תלוי בחביבות, ולאחר שחבת הקודש בלבבו, והדבר הזה חביב בעינו ראוי להקדימו, משא"כ במצוות שנצטוינו התנאה לפניו במצוות, לא תלוי בבחירתו כלל, כי אם הדבר אשר יש בו נוי יותר, הוא מובחר למצוה.
