כ"ק מרן רבי אהרן מבעלזא זי"ע הסכים לתת את חתימתו למלוה שלו
שאלה:
עובדא נפלאה מסופר על הרה"ק רבי אהרן מבעלזא בעת שפרע את חובו. שלוה פעם כסף מיהודי וכתב לו שטר עם חתימה, וכשמרן ז"ל פרע את החוב ביקש מהמלוה את השטר כדי לקרעו משום "אל תשכן באהליך עולה", ואמר לו המלוה שהוא רוצה לשמור חתימת מרן ז"ל, ומרן קרע את חתימתו מן השטר ונתנה לו, ואת שאר השטר קרע (המלוה היה הרב חיים נטע כ"ץ, וכפי שסיפר נכדו הרה"ג רבי שמאי גראס שליט"א ושיש תחת ידו צילום מאותה חתימה - עלון 'עלים לתרופה', פרשת שמות תשפג).
ונשאלת השאלה מדוע אין כאן חשש רבית במה שנתן מרן שהיה הלוה, את חתימתו למלוה שלו, בנוסף לפירעון החוב, הרי הוא דבר השווה הרבה, ולכן ביקשו ממנו.
תשובה:
נפסק, דבר שהלוה היה נותן למלוה גם בלי ההלואה, מותר לתת לו גם לאחר שלוה ממנו. אך בשעת הפרעון יש להחמיר ולא ליתן למלוה, אף דבר שהיה נותן לו בלי ההלואה.
אבל בדבר שברור וידוע לכל אחד שאינו נותנו לו מחמת ההלואה, מותר ליתן לו אף בשעת הפרעון, כיון שאינו נראה כלל כרבית.
וכאן הרי גם אם לא היתה הלואה היה נותנו לו, וכיון שהוא ידוע לכל, שכך נוהג מרן בכל ההנהגות שלו, שהכל היה רק לטובת השני ולטובת עם ישראל, לכן לא היה בנתינת חתימתו שום חשש רבית.
סברת הדברים:
יש איסור ללוה לתת שום דבר למלוה עבור ההלואה, ואף אם לא סכמו על כך מראש, והלוה נותנו בתורת מתנה, הוא אסור (עי' סי' קס ס"ד וס"ה).
ואם הלוה היה רגיל לתת למלוה מתנות וטובות עוד לפני ההלואה, ועכשיו שקיבל הלוואה גם רוצה להמשיך ולתת לו טובות, שגם לולא ההלואה היה נותנו לו, מותר לתת דברים כאלו למלוה, אבל יש בזה כמה תנאים שיהא מותר. ואחד מהם הוא מה שפוסק שו"ע הרב (סוף סעי' ז), שלא יתן הלוה למלוה מתנות אלו בעת פירעון ההלואה, כי אז זה נראה כלפי חוץ שמוסיף לו עבור ההלואה, רק יפרע ההלואה ואחר כך יתנהו, או יתן המתנה ואחר כך יפרע ההלואה, אבל לא יתנם בבת אחת.
ולפי זה יש להבין את הנהגתו בקודש של מרן. דאמנם ברור שלא נותנו לו עבור ההלואה, ובלא ההלואה היה גם נותנו לו, והוה דינו כרגיל המבואר בשו"ע שמותר, מכל מקום כאן שזה היה בעת הפירעון, הרי השו"ע הרב לכאורה אוסר דבר כזה.
ויש ליישב את הנהגתו, והוא, דכל האיסור לא לתת שום דבר למלוה בשעת פרעון ההלואה, הוא כיון דמחזי כרבית. דמאחר שנותנו לו יחד עם פרעון ההלואה, הדבר נראה שסיבת הנתינה היא עבור ההלואה.
אבל באופן שהדבר ידוע לכולם, וברור שאינו נותן עבור ההלואה, ולמשל אבא שפורע חובו לבנו ומוסיף לו יותר, כגון שחייב לו שמונים ₪ ומחזיר לו מאה, שידוע לכל שאבא נותן בכל הזדמנות לבנו גם אם לא היה מלוה לו, מותר לו ליתן תוספת לבנו גם בעת הפירעון.
וכן לוה שמחלק כל יום מזונות לכל אחד בכולל שלו, ועכשיו בעת שהלוה נותן המזונות למלוה, באותה הזדמנות הוא גם פורע לו חובו, מותר, כי אף אחד לא יחשוב שנותנו לו עבור ההלואה, בו בזמן שכל אחד יודע, שמחלק לכל אחד ללא קשר להלואה.
ולכן כיון שהיה ידוע לכל הנהגת מרן זצ"ל שמסר את כל כולו, ומה שהיה לו, כדי לעזור או לשמח יהודי, גם כשלא היה חייב לאותו יהודי שום הכרת הטוב.
וכמו שמסופר שעל אף הקפדתו הגדולה שלא יצלמו אותו במצלמה, בכל זאת כשפעם הגיע אליו יהודי, וסיפר שהוא מתפרנס ממכירת תמונות, וביקש רשות לצלם את מרן כדי למכור את תמונתו ויהיה לו ממה להתפרנס, מיד נענה לו מרן ונעמד באופן שיוכל לצלם אותו כראוי.
על כן ברור הדבר וגם ידוע לכל, שנתינת החתימה למלוה לא היה מחמת ההלואה, ואף בלי ההלואה בוודאי היה נותנו לו אם היה מבקש ממנו, ולכן מובן מדוע אין כאן חשש רבית בנתינת חתימתו למלוה, כי ברור וידוע לכל שאינו מחמת ההלואה, ולכן הוא מותר.
וכן מצד המלוה היה מותר לבקש מאת רבו את כתב ידו. דאמנם דנפסק להלכה שאין למלוה לנצל את מעמדו כמלוה לדרוש דברים מן הלוה שלא היה מעיז בלי ההלואה, כמבואר בט"ז [סי' קס סק"ה. ושמא יש מקום לחלק בין היכא שהמלוה תובע ודורש איזה דבר מהלוה שהוא אסור, לבין היכא שרק מבקש טובה, שאז אף אם לא היה לו את העוז בלי ההלואה, מכל מקום סוף סוף מצידו הוא רק מבקש, ואם הלוה נותן לו שלא מחמת ההלואה, אז י"ל שאין בזה איסור, ועיין מה שכתבנו בזה בספר התשובות ח"ג בשאלה 'מעיז לבקש מהלוה רק בגלל שהלוה לו', ויש לעיין בזה].
מכל מקום כאן אם היה מזדמן לו, היה המלוה מבקש זאת מרבו אף בלי ההלואה, אלא שעכשיו נזדמן לו לבקש זאת במעשה ההלואה מאחר שהיה שטרו בידו, ולכן הוא מותר ואין בזה שום חשש.
