כלה השולחת לחמותה מתנות בלי דברי מזון, היצאה ידי חובת משלוח מנות
שאלה:
כלה השולחת לחמותה משלוח מנות גדול של כלים נאים מעוצבים להפליא, אך לא היה בו מאכלים, האם בדיעבד קיימה את המצוה?
תשובה:
כתב הבאר היטב (סימן תרצה סק"ז) בשם הלכות קטנות (ח"ב סימן קסג) שהשולח מעות כסות וכלים, אם יוכל למכרם מיד ולקנות לצורך סעודה מהני, ומדברי בעל תרומת הדשן (סימן קיא) משמע קצת דלא יצא.
וכתב בשו"ת בית שערים (סימן שפ) אבל יותר נראה דהא דאמרינן דצריך לשלוח מיני מאכל או משקה דוקא, היינו רק לתרומת הדשן דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהיה לחבירו לקיים מצות שמחת פורים, אבל לטעם מנות הלוי (מגילת אסתר, ט יט) שהוא כדי להראות חיבה וריעות, יוצא גם במיני בגדים ותכשיטין. ולפי זה נ"ל דבר חדש, דהרי אמרינן בפסחים (דף קט ע"א) ששמחת יום טוב אנשים בראוי להם ביין, ונשים בראוי להם, בבבל בבגדי צבעונים, ובא"י בבגדי פשתן מגוהצים, ועיין בתוס' בראש השנה (דף ו ע"ב ד"ה אשה ובקידושין דף לד ע"ב ד"ה אשה) דיש חילוק בין זמן הזה ובין בזמן שבית המקדש היה קיים, דאז אין שמחה אלא בבשר אפילו לאשה, וא"כ שפיר י"ל דאשה חייבת במשלוח מנות כאיש, רק בזמן שבית המקדש היה קיים שגם שמחה שלהם בבשר, אז מחוייבין במיני אוכל כאנשים, אבל בזמן הזה דאנשים בראוי להם ביין, גם נשים בראוי להם בבגדי צבעונים ובגדי פשתן המגוהצים, שזה שמחת פורים שלהם, אפילו לתרומת הדשן שהטעם הוא משום שמחה, איש השולח לאיש, או אשה השולחת לאיש, צריך דוקא מין מאכל ולא בגדים, ואיש השולח לאשה או אשה לאשה בזמן הזה מיני בגדים ותכשיטין עדיפי, אבל בזמן שבית המקדש קיים גם לנשים צריך לשלוח מיני מאכל דוקא דאין שמחה אלא בבשר.
אלא שהמשנ"ב (סימן תרצה סק"כ) כתב שדוקא מיני אוכלים, ולא בגדים ושארי דברים. ונראה שדבריו אמורים אפילו כשבידו של המקבל למכרם ולקנות בהם דברי מזון, משום דאף בשלח בשר חי לא יצא, משום דבעינן משלוח מנות הראוי לאכילה מיד, ואף לחולקים אינו אלא משום שראוי להתבשל מיד, עיין שם.
