לדרוש בשבע ברכות בגלל המלוה - האם יש בזה איסור של בפרהסיא
שאלה:
אברך העוסק בחיזוק בחורים נושרים, מארגן אחת לכמה שבועות התכנסות לכל הבחורים שהתחזקו על ידו, ומביא בעלי דרשנים גדולים שידרוש בפניהם דברי חיזוק ועידוד, המלהיב לבבם לעבודת ה', ונותן להם כוחות לכל השבוע.
באחת הפעמים כשארגן שבע ברכות בביתו עבור אחד הבחורים שהתחזק דרכו והשפיע עליו עד שזכה להקים בית נאמן בישראל, ביקש מגיסו שהוא בעל דרשן ידוע ומפורסם, שיבוא לביתו לדרוש בפני הבחורים, וגיסו השיב שקשה לו להגיע, ואין לו זמן לזה, אחר הפצרות מרובות ניאות גיסו להגיע לדרוש בפניהם, באותו מעמד כשביקש מגיסו להגיע, שאל לו גיסו האם יכול להלוות לו סכום כסף מסוים הנצרך לו. הוא השיב לו בחיוב, והלוה לגיסו הבעל דרשן סכום כסף מסוים.
כשהגיע הבעל דרשן לדרוש, עלה בליבו שיש כאן שאלה של רבית, שהרי גיסו הלוה לו כסף והוא בא לדרוש בביתו, ואף שאינו בא בגלל שהלוה לו כסף, וגם ללא ההלואה היה מסכים לדרוש לכבוד גיסו, מכל מקום הרי הוא דורש ברבים ובפרהסיא, ומבואר בשו"ע (סי' קס סעי' ז) שאף בדבר שהיה עושה בלא ההלואה, אם עושה זאת בפרהסיא וברבים, אסור משום מחזי כרבית, וא"כ אסור לו לדרוש ברבים בבית גיסו. ויש לדון האם יש אמת בדבריו או לאו.
שאלה נוספת:
בבית מדרש אחד לא היה בעל תוקע בראש השנה, וחיפשו כמה שבועות בעל תוקע מומחה שיבוא לתקוע ולהוציא את הרבים ידי חובתם, הגבאים שמו עיניהם על בעל תוקע מומחה וירא שמים, אולם הוא לא ניאות לבוא ולתקוע, ואמר שהוא מעדיף להתפלל בבית מדרש אחר, וכן הוא מעדיף שלא לתקוע בראש השנה וכדו', לכן ביקשו מרב בית הכנסת שישכנע את הבעל תוקע שיבוא לתקוע בבית מדרש. אחר שרב הכנסת דיבר עמו, לא נשארו לו הרבה ברירות והסכים לתקוע באותו בית מדרש.
לשמחת הגבאים והמתפללים לא היה גבול, אולם לאחר כמה ימים נזכר הבעל תוקע שהוא חייב סכום כסף מכובד לרב בית הכנסת שרק בגללו הסכים לבוא ולתקוע, ואף שהסכים לבוא לא בגלל ההלואה אלא בגלל כבוד הרב, מכל מקום הרי הוא תוקע בפרהסיא, ומבואר בשו"ע (סי' קס סעי' ז) שאסור לעשות למלוה טובה בפרהסיא אף שהיה עושה כן גם בלא ההלואה.
האם מותר לו לבוא ולתקוע או שיש בזה איסור.
תשובה:
באופן שבא לדרוש או לתקוע בגלל ההלואה שהלוו להם כסף - יש בזה איסור, ואסור לעשות כן.
אבל באופן שבא לדרוש או לתקוע לכבוד המלוה עצמו, והיה עושה כן גם בלא ההלואה - יש להקל בזה, אף שעושה כן בפרהסיא.
סברת הדברים:
נפסק בשו"ע (סי' קס סעי' ז) דאף בדבר שהיה עושה גם בלא ההלואה, מכל מקום אם עושה כן בפרהסיא יש בזה איסור, משום מחזי כרבית.
ולכאורה לפי זה גם כשבא לדרוש בפני רבים, או לתקוע בפני רבים, הרי זה נקרא בפרהסיא, ואם חייב כסף למי שהזמינו וכדו', יהיה בזה איסור של בפרהסיא, וכעין מה שמצינו בפוסקים [ש"ך סי' קסו (סק"א) בשם מהרש"ל, שו"ע הרב (סעי' יא), חכמת אדם (כלל קלא סעי' טז)] דלכבד את המלוה בסנדקאות נקרא בפרהסיא, א"כ גם לתקוע בשופר או לדרוש ברבים נחשב בפרהסיא, ויש בזה איסור.
ונראה דזה פשוט, שאם חייב כסף לאחד מן המתפללים בבית מדרש, או לאחד מהשומעים דרשתו, לא נחשב לפרהסיא, ואין בזה איסור, שהרי לא מחזי שבא לכבוד מתפלל זה, ואינו מוכח שבא במיוחד לכבוד מלוה זה, שהרי בא לדרוש ולתקוע בפני רבים, ולא מצינו שאם חייב כסף לאחד מן היוצאים והשומעים יהיה בזה איסור.
וכעין זה כבר כתבנו (ח"א תשובה פד) שאם הולך להשתתף בחתונה של בן המלוה אין בזה איסור של בפרהסיא, כיון שאינו ידוע בשביל מי בא להשתתף בחתונה, בשביל מחותן זה או מחותן אחר, וכ"ש בנידון דידן שיש עשרות אנשים בבית מדרש, ועשרות בחורים שבאים לשמוע דרשתו, דנראה שאם חייב כסף לאחד השומעים אין בזה איסור, שאינו ידוע ונראה לכבוד מי בא לדרוש.
אלא שעדיין יש לדון כשבא באמת לכבוד אחד מן השומעים שהוא חייב לו כסף, וכדוגמאות דידן, שבא לכבוד גיסו המארגן או לכבוד רב בית הכנסת שחייב להם כסף, אלא שלא בא בגלל ההלואה אלא בא בגלל האנשים שחייב להם כסף, שלא בגלל ההלואה, וא"כ אפשר שאם אנשים מבררים יודעים שבא בגלל אדם זה, ואף שאינו בא בגלל ההלואה, הרי מאחר שחייב להם כסף איכא איסור של בפרהסיא.
ואם כבר היה רגיל לדרוש לכבוד גיסו, לפני שהלוה לו כסף או שהיה בעל תוקע לפני שהרב הלוה לו כסף, אין בזה איסור של בפרהסיא, וכמבואר בפוסקים [ש"ך (סי' קסו סק"א בשם מהרש"ל), והפוסקים הנ"ל] שאם כבר עשה כן לפני שהלוהו וידוע לכולם שעושה לכבודו בלא ההלואה, אין בזה איסור, אבל באופן שלא עשה כן לפני ההלואה, לכאורה יש בזה איסור של בפרהסיא.
מיהו לאחר העיון נראה להקל בשאלה זו, מכמה טעמים:
האם יש בכוח של אדם אחד לאסור לכולם
א. יש מקום לומר, שאין בכח של אדם אחד לאסור ללוה לעשות פעולה, שיש בזה הנאה להרבה אנשים, דכל האיסור של בפרהסיא הוא שאסור להנות את המלוה בלחוד, וכדוגמאות של הפוסקים שנותן לו עליה או סנדקאות וההנאה הוא למלוה בלחוד, אבל כשעושה טובה והנאה להרבה אנשים יחד, לא מצינו שאחד מן השומעים יעשה איסור לכל השומעים והמקבלים, ולכן כשבא לדרוש לפני הרבה אנשים, אף שהוא בא לכבוד המלוה, לא מצינו בזה שיהיה איסור לכל האנשים בגלל אחד.
ואף שלא מצינו בזה בפירוש להיתר, מכל מקום בדבר שאינו אסור אלא משום מחזי, יש מקום להקל בזה, ועכ"פ בצירוף עוד היתרים דלהלן ודאי יש להקל בזה.
אין ידוע אם מקבל כסף על דרשתו ותקיעתו
ב. סברא נוספת יש לומר, כי אין אנשים יודעים אם הבעל דרשן מקבל כסף על דרשתו, ואם הבעל תוקע מקבל כסף על פעולתו, וכשמקבל כסף הרי אין בזה איסור, שהרי אינו עושה טובה למלוה אלא מקבל כסף על זה, וכיון שאין ידוע אם מקבל כסף או לאו, אפשר שאין בזה האיסור של בפרהסיא, ואף שלמעשה אינו מקבל כסף על דרשתו ותקיעתו, מכל מקום כיון שאין ידוע ברבים אם מקבל כסף או לאו, אפשר דלא נחשב לפרהסיא, ועכ"פ לצירוף ודאי אפשר לקבל היתר זה.
יש להקל לצורך מצוה
ג. סברא נוספת אפשר לומר בזה, שמצינו ברמ"א (סי' קעב סעי' א) שאם נותן רבית לצורך מצוה, אפשר להקל בזה ברבית דרבנן, ולדוגמא שאם נותנים למלוה מקום בבית מדרש לשבת עליו, כיון שהמקום הוא מצוה יש מקום להקל בזה ברבית דרבנן, ולפי זה גם בנידון דידן הרי הרבית הוא צורך מצוה שהוא דורש ברבים ומחזק ומלהיב את לבבם לעבודת ה', וכן מוציא את הרבים ידי חובתם בתקיעת שופר, ויש בזה ההיתר של צורך מצוה.
ואף שהש"ך (סק"ט) חולק על הרמ"א וסובר שאי אפשר להתיר לתת רבית לצורך מצוה, מכל מקום בנידון דידן שאינו עושה כן בגלל ההלואה, וכל האיסור הוא רק משום בפרהסיא ומחזי כרבית, יש לצרף כסניף את דעת הרמ"א להקל כשהרבית הוא צורך מצוה, ואף בדעת הש"ך יש לדון אם יחלוק בכה"ג, שאינו נותן עבור ההלואה.
ויש לדון לפי זה, אמאי אסרו הפוסקים לתת סנדקאות או עליה למלוה, הרי אפשר להקל משום צורך מצוה, שהרי הסנדקאות והעליה הם צורך מצוה, ואפשר דלא הקילו בזה במקום שאין בזה צורך, שהרי אין לו הכרח לתת עליה למלוה דווקא, או לתת סנדקאות למלוה דווקא, ולכן אינו נחשב למצוה שיתירו בשביל כך [וכעין זה מצינו בשו"ע הרב (או"ח סי' רמב סעי' ט) ובשו"ת מהר"י הלוי (סי' ה) שההיתר ללות ברבית לצורך מצוה, הוא רק כשאין לו אפשרות אחרת לקיים את המצוה, אבל אם יכול לקיים את המצוה באופן אחר לא הקילו בזה, וא"כ הוא הדין לגבי ההיתר שנותן רבית לצורך מצוה, ג"כ מסתבר דהיינו רק כשאינו יכול לקיים באופן אחר], משא"כ כאן שאין לו מי שיבוא לדרוש, או מי שיתקע להוציא את הרבים, ודאי מסתבר שנחשב לצורך מצוה, ויש להקל בזה.
ועכ"פ בצירוף כל הנך סברות אפשר להקל בנידונים הנ"ל, לבוא לדרוש, ולהוציא את הרבים בתקיעת שופר.
וכל זה כשבא לכבוד המלוה אף בלא ההלואה, ובזה הנידון הוא רק משום בפרהסיא, ויש מקום להקל בזה, אבל אם באמת בא רק בגלל ההלואה של המלוה, יש בזה איסור גמור, שהרי מהנה את המלוה בגלל ההלואה, ומשום צורך מצוה בלחוד, אי אפשר להקל, וכמו שמחמיר הש"ך שלא להקל אף לכבוד מצוה.
