קנה חמישי בפרשת בשלח כדי לזכות בפרשת המן ואחרי ג' פסוקים קראו לאחר
שאלה.
מעשה שהיה בביכנ"ס, שראובן קנה בדמים מרובים חמישי בפרשת בשלח, מטרתו היתה לשם סגולה בפרנסה, כי היא פרשת הורדת המן לעם ישראל, והנה הגבאי העלה את ראובן לחמישי, אך אחרי ג' פסוקים, סיים הבעל קורא כי הגבאי החליט להעלות אחר לפרשת המן. התלונן ראובן, ואמר קניתי חמישי כדי לזכות בפרשת המן, והנה הגבאי החליט להעלות אחר לפרשת המן, ואין אני צריך לשלם לבית הכנסת את אשר התחייבתי. לעומתו טוען הגבאי, לא התחייבתי למכור לך פרשת המן אלא חמישי, ואכן העליתי אותך לחמישי?
תשובה.
הנה לכאורה היה מקום לחלק בין בית כנסת שרגילים להוסיף בו עליות, לבית כנסת שלא רגילים להוסיף בו עליות. דאם רגילים להוסיף עליות, הרי שמי שקנה את העליה, לא יוכל לטעון שהוא חשב שיקראו את פרשת המן, דהיה לו להעלות על דעתו שיוסיפו עוד עליה, ומדשתק, איהו דאפסיד אנפשיה. אמנם אם לא רגילים להוסיף עליות, אלא שמפני שבשבת זו היו הרבה חיובים בבית הכנסת, והיה צורך להוסיף עליה, בזה יש לדון אם יכול הקונה לטעון ששילם הרבה כסף רק בגלל שרצה לעלות לפרשת המן.
והנה היה מקום לומר שהדמים מודיעים, דהיינו שאם ניכר מהסכום ששילם שברור שרצה לשלם סכום זה רק על עליה זו, צודק העולה. אך יתכן שאין לומר סברא זו, שהרי כתבו התוס' בבבא בתרא דף סא ע"ב (ד"ה שמע מינה שיורי שייר) שבקרקע לא אמרינן שדמים מודיעים, דפעמים קונה אדם קרקע הרבה יותר ממה שהיא שוה, יעו"ש. ואם כן יתכן שהוא הדין בעליות, דפעמים אדם משלם הרבה כסף על עליה לשם שמים, או מכל סיבה אחרת, וקשה להביא מזה ראיה.
והנה יש לדון מצד מה הקונה חייב לשלם את דמי העליה, האם הוא מדין נדר, או מדין מקח וממכר, דאם הוא מקח וממכר רגיל, צ"ע אם יוכל לטעון שקנה את העליה רק בגלל שחשב שיקרא את פרשת המן, מפני שדברים שבלב אינם דברים, ואף טענת דמים מודיעים, כתבנו שצ"ע אם יכול לומר בעליות. אמנם אם החיוב הוא רק משום נדר, בזה יתכן שאדם נאמן לומר שהוא התכוון לנדור בגלל שחשב שהוא יקבל את העליה של פרשת המן.
והנה יעוין במשנה הלכות (ח"ה סימן שד) שנשאל בדבר ראובן שקנה עליה בבית המדרש בסך גדול, וצוה להגבאים לקרוא את חבירו לעלות לתורה, כי רצה לכבד את שמעון חבירו, ושמעון יצא מביהמ"ד, ושוב לא כיבד לאדם אחר, והגבאים קראו ללוי, ועלה לתורה, כיון שלא אמר להם את מי לקרוא. ועתה טוען ראובן שאינו רוצה לשלם עבור העליה שקנה.
והשואל רצה להביא ראיה שראובן פטור, מדברי המגן אברהם (סימן שו ס"ק טו) שהביא את דברי היש"ש (פ"ה דביצה) דהכרזת המצוות מי שיתן יותר הוא יזכה בה, דמי למקח וממכר, והיה נראה לאסור בשבת, אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה, וכל זה כתב רק ליישב את המנהג בדוחק, יעו"ש. ומדכתב היש"ש שאין שייך מו"מ בדבר מצוה, משמע דאין זה בכלל מקח כלל, ולפי זה בנידון השואל, אינו חייב לשלם.
ודחה המשנה הלכות טענה זו, מפני שכוונת היש"ש דאין שייך מו"מ בדבר, היינו דלענין מה שגזרו חז"ל על מקח וממכר בשבת, לא גזרו אלא על מו"מ בחפץ הנקנה, אבל הקונה מצוה בשבת, לא שייך ביה מו"מ ולכן לא גזרו בו חז"ל, אבל פשוט דקנין ודאי שייך במצוה. וגם על זה יצא המג"א לחלוק על היש"ש וס"ל דגם במצות שייך מו"מ, ולא ניחא ליה בהתירא של היש"ש. ולכן הביא המגן אברהם את מנהג חסידי אסטרייך, דכל מה שהוציאו מפיהם היו נותנים לצדקה, ואפילו קנה חבירו המצוה, וזה ודאי לאו דרך מו"מ הוא, וכה"ג לכו"ע לא הוי דרך מו"מ. והביא עוד ראיות לסתור את ההיתר של היש"ש אלא דגם במצות שייך מו"מ, וממילא היה צריך להיות אסור למכור בשבת. אבל פשוט שאם קנה בשבת לכו"ע מקחו מקח. וממילא אין סיבה שהקונה לא ישלם על העליה, יעו"ש.
ואם כן יתכן שהוא הדין בעניננו, מכיון שהקניה היתה בדרך של מו"מ, הרי העליה שייכת לקונה, ויש לו זכות למכור אותה וכמו שהבאנו בחשוקי חמד עמ"ס יומא (דף לח ע"א בענין קנה עליה בחמישים שקלים וניסה למכרה בחמש מאות) בשם מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ואם כן לא יוכל הקונה לטעון, שהתכוון לקנות רק בגלל שחשב שיקרא את פרשת המן, מפני שדברים שבלב אינם דברים, וצ"ע.
