דרשת הבר מצוה של לוי

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר (לד, כה).
וכותב הרמב"ן, ורבים ישאלו ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה, לשפוך דם נקי, עיי"ש באריכות.
ואפשר לתרץ על פי מאי דאמרינן בגמרא (סנהדרין נח:) גוי ששבת חייב מיתה, והטעם הוא מפני שהשבת הוא אות בין הקב"ה ובין ישראל, והרי זה כמשתמש בשרביטו של מלך. ולפי זה הוא הדין במילה שנאמר בו (בראשית יז, יב) "והיה לאות ברית ביני וביניכם", גוי שמל עצמו חייב מיתה. ובני יעקב שאמרו להם אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמוני להמול לכם כל זכר, למילה לשם גירות נתכוונו, שיהיו כמותם, אבל הם לא מלו עצמם אלא לשם נישואין, ובדעתם היה להישאר גויים, ולפיכך נתחייבו מיתה, מאחר שהשתמשו באות של מלך. ולוי נעשה אז בר מצוה, וחידש זה הדין על הבר מצוה שלו, שכמו שעכו"ם ששבת חייב מיתה, כן במילה.

הגה"ק בעל חדושי הרי"ם זצ"ל (הובא בפרדס יוסף בפרשתנו)