איסור הנאת כילוי בתרומה וטבל
בגמרא מובא, שאדם יכול לפטור את עצמו מתרומה ומעשר על ידי הערמה, וכר' אושעיא שאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה. ומבואר שכל ההיתר הוא רק מחמת שהכניסה במוץ, אך אם הכניסה לביתו אחר מירוח חל כאן חיוב תרומה ואפילו לבהמתו אסור. והקשו התוספות (ד"ה כדי שתהא - השני) היכן מצינו שטבל אסור בהנאה שיהא אסור להאכילו לבהמתו קודם שהפריש תרומות ומעשרות. ותירצו, שלמדו כן מתרומה טמאה שכל הנאה שיש בה כילוי אסורה, והאכלת בהמתו היא הנאה של כילוי. ומבואר בדבריהם שאיסור הנאה בטבל הוא מן התורה.
ובמשנה למלך (תרומות פ"ב הי"ד) כתב, שבהנאה של כילוי נחלקו הראשונים אם היא אסורה מן התורה או מדרבנן, והביא שמדברי התוספות בסוגייתנו משמע שהיא אסורה מן התורה (וכן בתוספות יבמות סו: ד"ה לא יאכילנה). אמנם הר"ש הוכיח שכל איסור הנאה של כילוי בתרומה אינו אלא מדרבנן, שמצינו כמה מקומות שהקילו בזה, כגון במקום שיש צורך רבים ועוד, ואם הוא איסור מן התורה אין מקום לחלק כלל. ויישב הר"ש לפי זה את הגמרא (פסחים לד.) באבא שאול שהיה גבל של בית רבי והיו מחממים לו חמין בחטים של תרומה טמאה וכו', והקשו התוספות (ד"ה מחמין) הרי אסור בהנאה, ודחק ר"ת שהיו מחממים אותו רק לכהנים של בית רבי, כיון שלישראל אסור להנות בהנאה של כילוי. אך לשיטת הר"ש שפיר יש לומר שהיה לצורך זרים, ומכל מקום התירו, כיון שצורך רבים הוא, שרוב תלמידיו היו סמוכים עליו ומתפרנסים ממנו, ובצורך רבים לא גזרו חכמים.
ודן המשנה למלך, אם כל מה שכתב הר"ש הוא רק באיסור כילוי בתרומה, אך בטבל מודה שהוא אסור מן התורה וכשיטת התוספות בסוגייתנו, או שאין חילוק בזה ואף בטבל כל האיסור הוא מדרבנן, והדרשא שהביאו התוספות אסמכתא בעלמא היא. ולכאורה יש להוכיח שבטבל הוא איסור תורה, שהרי נפסק להלכה שאין מדליקין בטבל בשבת, ואילו בתרומה כתב הירושלמי (סוף מסכת תרומות), שמדליקים נר חנוכה בשמן שריפה של תרומה. ואם טבל ותרומה דינם שוה, קשה מפני מה אסרו בטבל והתירו בתרומה. ודחה המשנה למלך שאין החילוק משום שזה טבל וזה תרומה אלא חלוק נר שבת מנר חנוכה, שבשבת מותר ליהנות מן הנר ואם כן נמצא נהנה הנאה של כילוי, הלכך אין מדליקים בשמן טבל, מה שאין כן בנר חנוכה שאסור ליהנות ממנו, מותר להדליק בשמן שריפה כיון שאין כאן הנאה של כילוי. וצידד שאף בטבל האיסור מדרבנן, כיון שלא מצינו חומרא בטבל יותר מבתרומה.
וכתב המשנה למלך (שם פי"א הי"ח), שגם דעת הרמב"ם היא שאיסור הנאה של כילוי בתרומה אינו אלא מדרבנן, ולכן התיר בבית הכנסת אפילו שלא ברשות כהן. ובביאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק מא) הוכיח שגם דעת הטור היא שהאיסור הוא מדרבנן. ועיין עוד בשו"ת נודע ביהודה (תנינא או"ח סי' קלד), ובדרך אמונה (תרומות פ"ט ה"ז ביאור ההלכה ד"ה מפני) שהאריך בדעות הראשונים בזה.
