אם יש חיוב ומצוה להפריש מיד

בגמרא מבואר שחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, אפילו אם הן בני יומן, הרי הן בחזקת מתוקנין, שחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. בסוף בספר טעמא דקרא (עמ' רלו אות לח) כתב על החזון איש שכשהביאו דבר החייב במעשר, היה מצוה לעשר מיד שלא להשהות דבר שאינו מתוקן בביתו.

וציין שם הגרח"ק שהראשונים והפוסקים דנו בדבר חיוב ההפרשה אם יש מצות הפרשה מהטבל מיד, וכל שלא מפריש מבטל מצות עשה, או שאם רוצה לאכול הטילה עליו התורה חיוב הפרשה ואינו מבטל עשה כשמשתהה מהפרשה.

בדברי רש"י (גיטין מז: ד"ה מדאורייתא) מבואר שהפרשת תרומות ומעשרות באה לתיקון המאכל כשרוצה לאכול ממנו, ואם אינו צריך לאכול עכשיו אין לו מצוה להפריש, ולכן כתב שאף אם אין לנכרי קנין בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, אין הישראל חייב להפריש על פירותיו, כיון שאינו בא לאכלן, ואין כאן מצוה המוטלת עליו. וכתב במנחת חנוך (מצוה רפד ס"ק יב) שכן דעת המגן אברהם (סי' ח ס"ק יד), אבל דעת הט"ז (יו"ד סי' א ס"ק יז) שחיוב ההפרשה הוא אף אם אין רוצה לאכול עתה. ובזה ביאר הט"ז הטעם שהתורם עצמו צריך לברך ואין אחר יכול לברך בשבילו, והחילוק בין הפרשת תרומה לשחיטה ששם יכול אחר לברך עבור השוחט, שברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה שהרי אין חיוב לשחוט אם אינו רוצה לאכול, אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה, ובזה ודאי כל ישראל שייכים באותה ברכה שהרי על כולם יש איסור, אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת איזו בהמה, ולכן כשאחד שוחט יכול גם אחר לברך [כגון שהשוחט הוא שומע ואינו מדבר, כמבואר בשו"ע (שם ס"ז)]. אבל בהפרשת תרומה עיקר הברכה היא על מצות ההפרשה ולא על איסור אכילת טבל, שהרי מצות ההפרשה היא חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין, א"כ מצוה זאת היא כשאר מצות, וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן שאפשר לתרום ע"י שליח, לא נחלק המצוה והברכה זה מזה, אלא התורם יברך. והקשה המנחת חנוך על הט"ז שדבריו נסתרים מדברי רש"י הנזכרים.

בטוב טעם ודעת (שו"ת שחיטה סי' יא) הביא ג"כ שמדברי רש"י נראה שלא כדברי הט"ז, והוכיח מסוגייתנו כדברי רש"י, שאמרו שחבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ואפילו הן בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנים חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, והנה אם יש מצות הפרשה אף אם אינו אוכל הוי זה כשאר מצות עשה וא"כ בכל שעה ושעה עובר בעשה, ודבר פשוט הוא שחזקה שלא עבר עבירה, ולמה לי הטעם שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ועל כרחך שאין זה חיוב ורק אם רוצה לאכול צריך להפריש ואינו עובר בעשה בכל שעה, ולכך הוצרך לטעם שמ"מ אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.

ובספר תורת הארץ (פ"ב דף כו:) הביא גם כן ראיה מסוגייתנו שאין חיוב על האדם להפריש מיד, ושוב דחה ראיה זו, שיש לומר שמה שאמרו חזקה אין אדם מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ולא אמרו שיש מצוה להפריש וחזקה שלא השהה את המצוה, הוא משום שעל החזקה הזו יש לסמוך יותר, שבודאי תיקן החבר את הגורן כדי שלא יכשלו בני אדם בטבל שלו, אבל על חיוב המצוה לבד אין לסמוך שודאי הפריש, שאף על פי שיש עליו חוב לעשר גם כשאינו רוצה לאכול, מכל מקום אין זו אלא זריזות לקיים המצוה תיכף. והביא מחלוקת הראשונים האם יש חיוב לעשר מיד משום תקלה, או שהחזקה היא רק בהולך לדרך או במי שמת מתוך ישוב הדעת, אבל בעלמא אין דין לעשר מיד ואין צריך לחשוש לתקלה.