אם יש לחשוש בשנת השמיטה על המעות שבשוק שהם קדושים

בסוגייתינו מבואר שדין פירות שביעית הוא שאם קנו אותם בדמים נתפסו הדמים בקדושת שביעית והפרי עצמו נשאר אסור. 

אך דווקא הפרי הראשון נשאר אסור גם אחר שדמיו קדשו מה שאין כן חליפי הפרי, וכגון אם לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו יש להם קדושת שביעית והם מתבערין בשביעית, לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים, לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין, לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד אחרון אחרון נכנס בשביעית ופרי עצמו אסור.

וכתב במנחת יצחק (שו"ת, ח"ו סי' קכט) שפשוט שדין זה שדמי הפרי נאסרים אף שהפרי הראשון עצמו נשאר בקדושתו, אינו מדובר רק אם מכרו את הפרי הראשון פעם אחת, אלא גם אם מי שקנה אותו יחזור וימכרנו לאדם אחר יקדשו דמי המקח הללו, וכן אם הקונה אותו יחזור וימכרנו לאדם שלישי יקדשו גם דמים אלו, שכיון שהפרי נשאר בקדושתו הראשונה הרי הוא תופס את דמיו ומחיל עליהם קדושת שביעית גם אם ימכרו אותו הרבה פעמים. 

ובאופן זה נמצא שפרי אחד יכול להחיל קדושת שביעית על הרבה מעות, פי כמה וכמה משויו. מה שאין כן בהקדש שאינו נשאר בקדושתו אחרי שפדו אותו, ואם פודים אותו עוברת הקדושה למעות הפדיון והוא עצמו יוצא לחולין, שנמצא אם כך שאינו יכול להחיל קדושה על מעות אלא כפי שויו שלו ולא יותר.

ולפי זה דן במנחת יצחק שלכאורה יש מקום להצריך להתנהג בקדושת שביעית בכל המעות המסתובבים בשווקים בשנת השמיטה, שהרי אדם המגדל בשדהו תבואה שיש עליה קדושת שביעית, ובא למוכרה לסיטונאי, הרי הוא מקבל מהסיטונאי דמים כשויות תבואה זו, וקדושת שביעית חלה על המעות שקיבל כמבואר בסוגייתינו. וכשהולך בעל השדה ומפקיד את המעות שקיבל בבנק, הרי יש בבנק מעות כשיעור שויות התבואה שיש עליהם קדושת שביעית. ואחר כך כשהולך הסיטונאי ומוכר את התבואה לבית החרושת, הרי הוא מקבל תמורתה מעות כשויותה וחלה עליהם קדושת שביעית, וגם הוא מפקידם בבנק ונמצאו עוד מעות בבנק שיש עליהם קדושת שביעית. ואחר כך מוכר בית החרושת לקמח את הקמח שעשו שם מהתבואה למאפיות, והם מקבלים תמורת הקמח מעות שנעשים גם הם קדושים בקדושת שביעית, והם מפקידים את המעות בבנק ונמצאו עוד מעות שיש עליהם קדושת שביעית בבנק. וכן הלאה על זה הדרך, באופן שכל פירות שיש עליהם קדושת שביעית מביאים לידי כך שיהיו מעות רבים בבנק שיש עליהם קדושת שביעית, פי כמה וכמה משויות פירות השביעית עצמם. ואם כך נמצא שמעות רבים מאוד בבנק יש עליהם קדושת שביעית, וכשבא אדם למשוך ממון מהבנק צריך הוא לחשוש שמא קיבל מעות שיש עליהם קדושת שביעית, ואם כן לכאורה צריך לנהוג בהם דיני קדושה. ויתכן שאף רוב המעות שבשוק יש עליהם קדושת שביעית וצריך לילך בספק זה אחר הרוב ולנהוג בכל המעות דיני קדושה.

אך שוב כתב במנחת יצחק להקל בזה, כיון שבזמנינו מי שלוקח סחורה ובפרט בין הסוחרים הגדולים רובם קונים באשראי ואינם משלמים במעות מיד אלא אחר כמה חדשים, ואם כן יש מהפוסקים הסוברים שבזה לא נתפסו המעות בקדושת שביעית (ראה תוס' סב: ד"ה יאות בשם רבינו אלחנן).

והוסיף שיש לצרף מה שלפי מנהג ירושלים שאינם נוהגים קדושת שביעית בפירות שדות נכרים, מצורף גם דמיהם לשאר דמים החוזרים בשוק שאין עליהם קדושת שביעית, ובודאי בצירופם יש רוב דמים שאין עליהם קדושת שביעית כנגד דמי שביעית היוצאים ונכנסים בשוק. וכן האריך שם לצרף עוד צירופי היתר שבצירוף כולם הכריע שיש מקום להקל שלא לחשוש לקדושת שביעית במעות הנמצאים בשוק בשמיטה.

עודף מחנוני המוכר גם פירות שביעית

לעיל נתבאר הדין המבואר בסוגייתנו, שהמוכר פירות שביעית וקיבל תמורתם מעות, נתפסו המעות בקדושה ויש להם כל דיני קדושת שביעית. ועל פי זה דנו הפוסקים בדבר הקונים בשביעית פירות שישית אצל חנוני שאינו נזהר בדיני שמיטה, אם עליהם להיזהר לשלם עבור הפירות באופן כזה שהחנוני לא יצטרך ליתן עודף, מפני החשש שמא לדמי העודף יש דין של דמי שביעית, כיון שהוא מוכר גם ירקות שיש עליהם קדושת שביעית.

ובספר שמיטה כהלכתה (לבעל שו"ת מועדים וזמנים, פ"ד ס"ז) כתב, שכל אחד יכול לקנות מחנוני דברים אחרים שאין בהם קדושת שביעית ולשלם, ואף שהחנוני ימסור לעודף ממעות שאצלו שהם בקדושה, ואם כן הקונה ומקבל ממנו עודף יצטרך ליזהר בקדושתן, נראה שהמעות שהחנוני משלם לעודף הם כתמורה להמעות שמקבל, ואם כן העודף יצא לחולין כדין שביעית שתופסת בקדושה רק את הראשון והאחרון וכל שבאמצע מתחלל, והקדושה שהיתה בעודף התחללה על המעות שקיבל החנוני, ומותר לקבל את העודף, ולכן מותר לקנות ולשלם ולקבל עודף. והביא שיש יחידים המהדרים ומדקדקים שלא למסור שטר ולקבל מזה עודף, מפני שחוששים לדעת הפוסקים ששטרי כסף בשוק היום דינם כשטרות, ולכן העודף שמקבל נשאר בקדושה שלא נתחלל על שטר שמסר, שכסף אינו מתחלל על שטר, ולכן נותנים לחנוני דווקא מטבעות שמתחללות. אבל כתב שמן הדין אין חוששים לזה בשטרי כסף שבשוק היום, ונוקטים שדינם ככסף, ומותר לשלם לירקן או בעל מכולת כדרכו.

ובמנחת שלמה (שו"ת, ח"א סי' מה) בסוף דבריו צידד כסברא זו שאם הלוקח נתן למוכר שטר של חמשה שקלים עבור פירות ששוים רק ארבעה שקלים והמוכר נתן לו שקל אחד עודף מדמי שביעית, הרי זה חשוב כאילו המוכר החליף את הדמי שביעית שלו על אחד מחמשה מהשטר של חמשה שקלים שקבל מהלוקח, והעודף יצא לחולין ונתפס חלק מהכסף תחתיו. וכתב שאף אין לחשוש בזה משום מסירת מעות שביעית לחשוד עליהם, שמותר לומר למי שחשוד על השביעית, תן לי שקל זה שלך שהוא דמי שביעית, ואני אתן לך עבור זה שקל אחר שהוא יתקדש במקומו, כיון שע"י החליפין לא נתחדש שום ענין של מכשול שיהא מקום לאסור משום הטעם שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ.

ובתחילת תשובתו, קודם שהעלה במנחת שלמה סברא זו, כתב שנראה שהואיל ורוב המטבעות של החנוני אינן של דמי שביעית, פשוט הדבר שאף שמטבע הוא דבר חשוב ואינו בטל כמבואר בתוס' (מעילה כא: ד"ה פרוטה), מ"מ הולכים אחר הרוב ואומרים שכל המטבעות שיש לו בחנות אינם של שביעית. אך אם יודעים בבירור שבעל החנות מכר תחילה ירקות של שביעית שלא בהבלעה והדמים שקבל עבורם הם דמי שביעית, נאסרים כל המטבעות מפני התערובת, כיון שמטבע היא דבר חשוב ואינה בטילה, ונמצא שמה שהירקן מוציא מהקופה ונותן לקונה, אין זה בגדר של כל דפריש מרובא פריש, אלא כמוציא מן הקבוע, ויש על כל מטבע שהוציא דין של ספק דמי שביעית.

אמנם בעיקר כלל זה שמטבע לא בטיל, כתב לדון שאפשר שמטבעות של זמנינו הם בטלים ברוב, ואף אם ננקוט שמטבעות של זמננו אין להם דין שטרות, מ"מ בכסף נייר הרי אפילו אם השטר קרוע ובלוי, מ"מ כל זמן שהמספרים קיימים הוא חשוב כסף, ואף גם במטבע קשה, מ"מ במטבעות של זמננו המשקל של המתכת אינו קובע כלום וכל החשיבות היא רק מפני הצורה בלבד, והצורה אינה נקראת כלל דבר חשוב, ורק במטבע שבזמנם שכשהיו מצטרפים המתכת עם הצורה אז היו אומרים שהמתכת שיש עליה צורה זו הרי היא דבר חשוב, מה שאין כן עכשיו שידוע שהעיקר הוא רק הצורה ולא גוף הנייר והמתכת, אפשר שאע"ג שאין דינם ממש כשטרות, מ"מ אין זה דומה לאגוזי פרך ורמוני באדן שחשובים מחמת עצמם, והרי הם בטלים.