אם מותר לאדם להחזיק עצמו לצדיק
בנדה (ל:) דרש ר' שמלאי, משביעין לו לאדם, תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע.
האדר"ת בספרו ילקוט דוד (ערך צדיק) כתב לתמוה מסוגיין שרבה בר בר חנה אמר על עצמו 'לא יאונה לצדיק כל און' והיינו שהחזיק עצמו לצדיק, וכתב לבאר שאולי כיון שכל המכירים אותו החזיקוהו לצדיק, ממילא אם היה אוכלו היה מזה חילול השם חלילה, ולכן קרה על עצמו 'לא יאונה לצדיק כל און' לפי מה שהחזיקוהו האנשים ולא שבאמת היה בעיניו לצדיק. אך כתב להקשות מכמה מקומות בחז"ל שלא משמע כן.
והנה המהרש"ם בהגהות על תענית (ח"א כא. ד"ה א"ל) כתב, שנחום איש גמזו החשיב את עצמו לצדיק גמור, עיי"ש.
וכמובן שכל זה בצדיקים גמורים, כמובא בספר ערבי נחל (פר' פנחס דרוש ב) שהביא בשם המהרש"א לבאר מאמר חז"ל בעירובין (יט.) רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינן חוזרין בתשובה, מפני שהרשע מחזיק את עצמו לצדיק, ואפילו כשמביאים אותו לפתח גיהנם עדיין אומר בליבו שהוא צדיק, רק מוליכין אותו דרך גיהנם כמו שמוליכין הצדיקים דרך גיהנם להעלות משם נשמות, ועד שבא לגיהנם ורואה שהאש שורפתו אז אומר לו לבו שהוא רשע, ואז מראים לו בבית דין של מעלה כל פרטי מעשיו כדי שיצדיק דין שמים בעצמו. ובזה ביאר מה שאמרו רז"ל בעניני חיבוט הקבר, כי בא הממונה ושואלו מה שמו, ואם רשע הוא אינו זוכר שמו והוא מכהו וחובטו, והוא לכאורה דבר פלא ותימה הוא, שממה נפשך אם הוא רשע וראוי לחובטו למה זה ישאל לשמו, והוא פלאי, וגם מה זה ועל מה זה לא ידע שמו. וביאר שלטעם זה של המהרש"א, אזי בחיבוט הקבר שהוא קודם בואו אל הבית דין, אם יכוהו כך יתרעם ויאמר שהוכה בחנם, לכן שואלין לו שמו, וכשאינו יודע מה שמו מזה הוא מבין ויודע בעצמו שהיה רשע ואבד שמו, ועל ידי זה יקבל הדין בלי ערעור.
