אמירה באיזהו מקומן 'יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת'
כתב הטור (או"ח סי' א), בבוקר יאמר פרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם.
וכשיסיים פרשת העולה יאמר 'רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה'.
וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם, אבל אחר פרשת החטאת לא יאמר כן, לפי שאין החטאת באה בנדבה, ואם אינו חייב חטאת אין לו לומר שיהיה כאילו הקריבה.
והב"ח (ס"ו) כתב, שמכל מקום יכול לומר בדרך תנאי, 'רבון העולמים אם אני חייב חטאת יהי רצון לפניך שיהא מקובל לפניך קריאתי לפרשת החטאת כאילו הקרבתי חטאת בזמנה', שלשון זה משמע שאם אינו חייב חטאת לא תעלה לפניו יתברך אלא כקורא בתורה, והביא שכן כתב המהרש"ל (שו"ת סי' סד), וכן באשם יאמר כן.
והקשה במגן אברהם (ס"ק יא) על המהרש"ל והב"ח, שהרי תלמוד ערוך הוא (שבת עב.) שכדי להתחייב בקרבן חטאת צריך שתהיה ידיעה בתחילה, ואם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא שחטא בו אין החטאת מכפרת עליו, ואם כן איך מועיל תנאי אם לא ידע באיזה חטא חטא, שכיון שאינו יודע הרי בודאי אין החטאת עולה לו לכפרה. ולכן כתב לנהוג, שרק אחר פרשת האשם יאמר 'רבונו של עולם אם נתחייבתי אשם יהי רצון' וכו', [כמו שכתב הטור לומר כן באשם], כיון שקרבן אשם אינו מצריך ידיעה בתחילה, [והביא שם שיש אומרים שאשם בא אף בנדבה], אבל אחר פרשת חטאת לא יאמר כלום.
ובחקרי הלכות (או"ח ח"א עמ' לג) תירץ קושיית המגן אברהם על המהרש"ל והב"ח על פי המבואר בסוגייתנו, ששאלו שני שעירי עצרת למה הן באין, שמאחר שנתכפרו בשעיר מוסף של עצרת למה מביאים שעיר נוסף עם שתי הלחם לכפרה, ותירצו שהוא כדי לכפר על החטאים שבין הקרבת השעיר הראשון לשני, אמור מעתה ראויים היו ישראל להקריב קרבנותיהם בכל עת ובכל שעה, שהרי כל שעה בספק חוטאים הם, אלא שחיסך הכתוב. ופירש רש"י (ד"ה אלא שחיסך), שהתורה חסה על ממונם של ישראל. וביאור הדבר הוא, שכדי לחוס על ממונם של ישראל, ציותה התורה שלא להקריב קרבן חטאת אלא כשיודע בשעת ההקרבה על איזה חטא הוא בא לכפר, ולא יקריבו קרבנות לכפרה בלי ידיעה מהחטא, וזהו שציותה התורה (ויקרא ד כג) 'או הודע אליו חטאתו', שמכאן למדו חכמים (שבת שם) שצריך ידיעה מתחילה, דהיינו שאי אפשר להקריב חטאת בלי לדעת על איזה חטא היא באה. ונמצא שהטעם שצריך ידיעה מתחילה הוא משום שחסה התורה על ממונם של ישראל, שלא יקריבו חטאות מספק ויפסידו ממונם. ואם כן כל זה שייך רק בזמן שבית המקדש היה קיים, ששייכת הקרבה ממש בבהמה, ושייך גם כן לומר שחסה התורה על ממונם של ישראל, אמנם אנחנו שאין אנו מקריבים בהמה ואיננו מתחסרים ממון אלא מתכפרים באמירה בעלמא, שלא שייך בזה התורה חסה על ממונם של ישראל, שפיר שייך להביא בכל יום חטאת אף בלי ידיעה מתחילה, ולכן אפשר לומר 'רבון העולמים אם אני חייב חטאת יהי רצון לפניך שיהא מקובל לפניך קריאתי לפרשת החטאת כאילו הקרבתי חטאת בזמנה'.
