בישול בשר עם חלב מבת פקועה

בסוגייתנו מבואר שבהמה שנשחטה ומצאו בתוכה בהמה חיה, היא נקראת בן פקועה ודינה כבהמה שחוטה, ומדאורייתא מותר לאוכלה בלא שחיטה.
כמו כן מבואר להלן (קיג:) שדורשין מהפסוק (שמות כג יט) 'בחלב אמו' ולא בחלב שחוטה, שהחלב שנמצא בבהמה לאחר שחיטתה מותר מן התורה לבשלה עם בשר.
לאור זאת מסתפק רבי עקיבא איגר (גליון שו"ע יו"ד סי' פז ס"ו) מה הדין המבשל בשר עם חלב שהוציאו מבת פקועה, שיתכן שאינו לוקה כיון שדינה כשחוטה, והתורה מיעטה חלב שחוטה.
אך יתכן שאף שדינה כשחוטה לוקה, שהטעם שממעטים חלב שחוטה מהפסוק 'בחלב אמו', כתב רש"י (שם ד"ה ולא בחלב) שחלב אמו משמע חלב של בהמה הראויה להיות אם, ומשנשחטה כבר אינה ראויה להוליד. אבל בת פקועה שראויה להיות אם, אולי גם כשמבשל בשר בחלבה לוקה.
והביא ראיה מהמבואר בבכורות (ו:) שדבר היוצא מבהמה חיה אסור באכילה חוץ מחלב, ומקשה הגמרא היכן מצינו שהתורה התירה לאכול חלב של בהמה חיה, ורצתה הגמרא להוכיח זאת ממה שהתורה אסרה לאכול בשר בחלב, משמע שהחלב עצמו מותר באכילה. ואם חלב של בת פקועה אסור באכילה עם בשר, אם כן אין ראיה מהיתר התורה לאכול בשר בחלב, שיתכן שבאמת כל חלב אסור משום שהוא יוצא מן החי והוא כאבר מן החי, ורק חלב של בת פקועה מותר כיון שדינה כשחוטה, וכשהתורה אסרה לבשל בשר בחלב, התכוונה התורה לחלב של בת פקועה. ומזה שהגמרא לא אמרה כן, מוכח שהגמרא סוברת שאין איסור בשר בחלב על חלב של בת פקועה. וראיה זו הביא גם בשער המלך (איסורי מזבח פ"ג הי"א) להתיר בישול בשר בחלב בת פקועה מן התורה, אך רבי עקיבא איגר סיים שלדינא צ"ע.
ובמהרי"ט אלגאזי (בכורות פ"א אות ב, ו) כתב, שנראה פשוט שמן התורה דינו כשחוט לכל דבר, ואין בו איסור בשר בחלב. ובפתחי תשובה (יו"ד שם ס"ק יד) ציין, שהנודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' לו) תירץ את הראיה מהגמרא בבכורות, וכתב שיש בבישול בשר בחלב בת פקועה איסור תורה, כיון שהיא ראויה להיות אם. והחתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' יד) גם תירץ את הראיה מבכורות, אך הביא ראיה אחרת מתוספות (סנהדרין ד: ד"ה דרך), וסובר שלהלכה אין בבישול ובאכילת בשר בחלב בת פקועה איסור תורה.
ובשו"ת משיבת נפש (ח"ב סי' נח) הביא ראיה מסוגייתנו שמותר לבשל חלב בת פקועה עם בשר, שאמרו בגמרא שבן פקועה דינו כשחוט רק בעסקי אכילה, אבל הרובעו והחורש בו בכלאים שור וחמור חייב. הרי שהיה צד בגמרא שהוא נחשב כבשר שחוט לכל דבר, ובמסקנא ממעטת הגמרא רק רביעה וחרישה ולא יותר, משמע שלשאר דברים יש לו דין כבשר בעלמא, וגם שהגמרא אמרה שבעסקי אכילה דינו כשחוט, והרי בשר בחלב הוא מעסקי אכילה, והיה להגמרא לחלק שגם בעסקי אכילה אין לו דין שחוט לכל דבר כגון בבשר בחלב. ומכל מקום ציין שלמעשה עדיין צ"ע.
אמנם ביד יהודה (יו"ד סי' פז פירוש הארוך ס"ק יב) כתב, שפשוט שדינו כחלב גמור, והמבשלו עם בשר עובר באיסור דאורייתא.