ברכה אחרונה על מזונות שיש בהם מעט דגן והרוב ממינים אחרים, ועשיית ברכה שאינה צריכה מספק

בארץ צבי (שו"ת, ח"א סי' ק) נשאל במי שאכל כמה כזיתים לעקעך שאין בהם כזית ממין הדגן, מפני שהרוב ממינים אחרים, שהדין הוא שברכתם הראשונה היא 'בורא מיני מזונות' כיון שמין דגן חשוב הוא ואינו בטל, וכנפסק בשו"ע (או"ח סי' רח ס"ב). אולם לענין ברכה אחרונה נחלקו הראשונים (הו"ד בביה"ל שם ס"ט ד"ה ואחריו), שיש הסוברים שאם אין כזית ממין הדגן עצמו שאכלו תוך כדי שיעור של אכילת פרס אינו מברך 'על המחיה' אלא בורא נפשות.
ויש הסוברים, שאף שלא אכל כזית דגן בכדי אכילת פרס עליו לברך על המחיה. וכתב בשו"ע הרב (סדר ברכות פ"ג ה"ב) שעל כן, מי שאוכל דבר שיש בו מעט דגן והרוב ממינים אחרים ולא אכל כזית מהדגן, יאכל עוד כזית מדבר אחר שודאי מברכים עליו על המחיה, ועוד כזית מדבר שמברכים עליו בורא נפשות, ויברך שתיהם ויצא ידי כל השיטות.
ונשאל בארץ צבי, כדת מה לעשות, במי שאין לו מה לאכול ממינים אחרים, שלכאורה לפי האמור אין לו עצה לברך כלל, משום שבורא נפשות אינו פוטר את המחויב על המחיה (משנ"ב סי' רב ס"ק נה), ולכן לשיטת הסוברים שעליו לברך על המחיה, אם יברך בורא נפשות הרי זה ברכה לבטלה, וכן על המחיה אינו פוטר בורא נפשות, ולשיטת הסוברים שעליו לברך בורא נפשות, אם יברך על המחיה הרי זה יהיה ברכה לבטלה, ומספק אי אפשר לו לברך שום ברכה.
והשיב, שנראה שיברך בורא נפשות, ולא רק לפי דברי כנסת הגדולה (או"ח סי' רי) שבכל מקום שיש להסתפק אם יברך ברכה מעין ג' או בורא נפשות יברך בורא נפשות, שזה פשוט שיברך כאן בורא נפשות. אלא אפילו לדעת המג"א (סי' רב ס"ק כו) שאפילו בספק אין לברך בורא נפשות, מ"מ בנידוננו גם המג"א מודה, שהרי כל שאוכל יותר מכזית לעקיך, יש בו כזית משאר המינים שברכתם בורא נפשות, אך שלכתחילה צריך לברך על המחיה משום שהדגן עיקר, כדנפסק בשו"ע (שם סי' ריב ס"א) שהאוכל עיקר וטפל, מברך על העיקר ופוטר את הטפל, בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה, והיינו שאם כבר בירך על העיקר פטר את הטפל, אבל אם לא בירך על העיקר, עדיין החיוב לברך על הטפל עומד בעינו. ולפיכך, כיון שדין זה שכל שיש בו מין דגן מברך על המחיה הטעם הוא משום שהעיקר פוטר את הטפל, לכך כל זמן שאינו מברך על המחיה עליו לברך בורא נפשות על הטפל, ואין בזה משום ברכה לבטלה.
ולפי זה כתב, לענין מי שיש לפניו שני דברי מאכל, ויש לו ספק אם נחשב אחד מהם לטפל ונפטר בברכת העיקר, או ששניהם נחשבים לעיקר, ויש לו לעשות ברכה על שניהם. שלפי המתבאר יכול לברך תחילה על הדבר הטפל, כיון שכל זמן שלא בירך על העיקר עדיין יש עליו חיוב לברך על הטפל, ואחר כך יברך על העיקר. ואף שמברך ברכה שאינה צריכה, ששמא יש כאן עיקר וכיון שיודע שהוא עומד לברך עליו היה לו להמתין עם הברכה על הטפל, יש להתיר לעשות ברכה שאינה צריכה מספק, משום שאין זה ברכה שאינה צריכה, שהרי היא צריכה לו להוציאו מידי ספק.
וכתב, שכעין זה כתב בשאגת אריה (סי' קז), שביום טוב שאסור להוציא מרשות לרשות אלא אם כן מוציא לצורך כמבואר בביצה (יב.), מ"מ מותר להוציא לצורך ספק מצוה, משום שגם ספק חשוב צורך יו"ט, ואין בזה הוצאה שלא לצורך. ואף לפי דברי התוספות בסוגייתנו (ד"ה תקיעת) שאסור להוציא מרשות לרשות לצורך ספק, כגון להוציא שופר למי שיש לו ספק אם מחויב בתקיעת שופר, ואם כן לכאורה הוא הדין שאסור לעשות ברכה שאינה צריכה לצורך ספק שהרי אין זה נחשב צורך, יש לומר שדווקא במקום איסור כתבו התוספות שאין זה נחשב צורך וכגון כשיש חשש של ברכה לבטלה, אבל בנידון זה שודאי אינו לבטלה, ואין בזה רק חשש גורם ברכה שאינה צריכה, כיון שהיא לצורך לצאת ידי ספק מותר, כיון ששוב הברכה צריכה היא.