ברכת הגומל רשות או חובה
בסוגייתנו מבואר שקרבן תודה ניתן לקנותו מכספי מעשר, אם פירש בשעת נדרו על מנת להביאו ממעות מעשר שני (רש"י ד"ה למדנו לתודה). הרא"ש (ברכות פ"ט סי' ג, הו"ד בטור או"ח סי' ריט) כתב, שברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה שהיו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים, וכתב המהר"ם שיק (שו"ת או"ח סי' פח) שעל פי זה אין ברכת הגומל חובה אלא רשות, שכן גם קרבן תודה אינו אלא רשות, שהרי דבר שבחובה אינו בא מכספי מעשר כמבואר במסכת חגיגה (ז:), ואם היה חובה להביא קרבן תודה לא היה יכול להתנות שיביא אותו ממעות מעשר שני.
וכעין זה כתב בשדי חמד (אס"ד מערכת ברכות סי' ב אות י), ודייק כן מדברי רש"י (ויקרא ז יב) שרק אם נדר מחויב לקיים נדרו, אבל אם לא נדר אינו מחויב להביא קרבן תודה, וכן כתב במחזה אברהם (שו"ת או"ח סי' לג) שברכת הגומל ברכת רשות היא.
אולם הלבוש (או"ח סי' ריט ס"א) כתב, ארבעה צריכים להודות לה', ודוד המלך ציוה על הודאה זו בתהלים (מזמור קז). וכתב הפרי מגדים (שם א"א ד"ה קטן) על פי דבריו, שאף שמדין תורה אין חייבים להביא קרבן תודה [עיי"ש שמוכיח כן מהגמרא והרמב"ם], מכל מקום דוד המלך ציוה על הודאה זו, ויש לזה דין של דברי קבלה, מפני שתהלים ברוח הקודש נאמר כמו מגילת אסתר, ודברי קבלה כדברי תורה כמבואר בבית יוסף (או"ח סי' תרפו ד"ה אפ"ה) בשם רז"ה (מגילה ד.), ועל כן כתב להכריע שאם יש לו ספק אם ברך ברכת הגומל חוזר ומברך, וכדין ספק דאורייתא לחומרא, אולם יברך בלי שם ומלכות, שהברכה אינה מעכבת ורק ההודאה היא עיקר המצוה. וכן כתב בשולחן הטהור (סי' ריט ס"ג) שברכת הגומל היא חיוב ממש.
ובחתם סופר (שו"ת או"ח סי' נא) הקשה על דברי הרא"ש שכתב שברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, שהרי ברכת הגומל הוזכרה בתהלים, ודברי קבלה ברוח הקודש נאמרו ואין הם תקנת חז"ל, וכתב לחלק שרק השלשה הראשונים המוזכרים בתהלים (שם) חייבים מדין תורה בקרבן תודה, והם הולכי מדבריות חולה שנתרפא והיוצא מבית האסורים, שאחר שסידרם דוד המלך אמר עליהם (פסוק כב) 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה', ונראה שהיינו בשעת זבחי תודה אומרים שירה על הנסכים מזמור לתודה, ואז גם הבעלים אומרים שום שבח מעין המאורע, ואינם צריכים קהל עם ומושב זקנים ודי להם בקרבן, אבל יורדי הים שכתב דוד המלך ע"ה אחר כך, שיורדי הים שהוא עצמו הכניס עצמו אל הסכנה וגם נמסר לדין שמים כי רבים רחמיו ולא בידי בעלי חיים, אינו חייב קרבן אלא לרומם בקהל עם, ועליהם תיקן דוד המלך ברוח הקודש שיברכו ברכת הגומל, וכמו שנאמר שם (פסוק לב) 'וירוממהו בקהל עם' שלא כתוב כן בשלשה הראשונים, ולאחר שנחרב בית המקדש תיקנו חז"ל שעל כל פנים יתפסו הטוב במיעוטו וירוממוהו בקהל עם, לברך ברכת הגומל בכולם. נמצא שברכת הגומל ליורדי הים היא מדברי קבלה, ולא היו מחויבים כלל בקרבן תודה, ולשלשה האחרים הוא מתקנת חז"ל במקום קרבן תודה, וזו כוונת הרא"ש.
אולם באבני נזר (שו"ת או"ח סי' לט אות ב) תמה עליו מדברי רש"י (לעיל ז. ד"ה לא) שכתב 'ושחט תודה בשעת עלייתו מן הים', הרי לפנינו שגם העולה מן הים מביא קרבן תודה. ולבאר דברי הרא"ש כתב ליישב, שגם על דברי קבלה אף שנאמרו ברוח הקודש שייך לומר תיקנו, וכלשון הגמרא במגילה (ב.) 'מכדי אנשי כנסת הגדולה תיקנו קריאת מגילה', ואף שהיא נאמרה ברוח הקודש כמובא שם (ז.), אלא הכוונה שברוח הקודש נאמר להם שיתקנו.
