ברכת 'המוציא' על קניידלאך שנעשו מקמח מצה

כתב בגן המלך (סי' סד), שאף על פי שכל פת שטיגנו אותה בשמן לא הפסידה את חשיבותה לענין ברכה, ומברכים עליה 'המוציא לחם מן הארץ', שעדיין יש לה תורת לחם (רמ"א או"ח סי' קסח סי"ג), אמנם מצה שעושים בפסח וטיגנו אותה בשמן, אין מברכים עליה 'המוציא לחם מן הארץ', כיון שמעיקר הדין היה ראוי לדון את המצה כפת כיסנין, ולברך עליה 'בורא מיני מזונות' אפילו קודם שטיגנוה, כיון שהיא יבשה ניקודים וכוססים אותה, אלא שכיון שמצה זו היא לחמו של חג הפסח, הרי היא חשובה ומברכים עליה 'המוציא', ולכן אם טגנוה בשמן מברכים עליה 'בורא מיני מזונות' כיון שנשתנתה ממה שהיתה בעינה, ואינה עוד בכלל לחמו של פסח.

המהרש"ם בדעת תורה (או"ח סי' תמד ס"א) דן על פי דברי הגן המלך בדין חרעמזליך וקניידלאך שעושים מקמח של מצה כתושה, שלכאורה כיון שבסוף לא אכלו את המצה כלחמו של פסח, אלא עשו ממנה תבשילים אחרים, נגלה הדבר למפרע שלא היו מצות אלו עומדים ללחם, ולא קנו חשיבות לחם ואין מברכים עליהם 'המוציא'. והביא ראיה שבנידון דומה לזה דנים גם כן שנגלה הדבר למפרע שלא לכך היה עומד, מדברי התוספות (חגיגה ד. ד"ה לא נצרכא), שכתבו לענין מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שאפילו למשנה אחרונה שסוברת שחייב בקרבן ראיה בשלש רגלים, כבן חורין ולא כעבד, היינו משום שעומד לשחרור [שמדרבנן כופין את בעליו לשחררו (פסחים פח:, ועוד)], אבל אם נגחו שור והרגו, הסתפקו בגמרא (גיטין מב:) אם צריך בעל השור לשלם קנס שלושים שקלים כדין עבד שניגח ולא כדין בן חורין, שיש לומר שמכיון שנגחו השור ומת נגלה הדבר למפרע שלא היה עומד לשחרור, ולכן אין דנים אותו כבן חורין. ואף כאן כיון שעל ידי שעשו מהמצה חרעמזליך וקניידלאך, נגלה הדבר למפרע שלא היו עומדים ללחמו של פסח, ולכן אין מברכים עליהם 'המוציא'.

והביא המהרש"ם עוד ראיה לסברא זו, מדברי רב אשי בסוגייתנו לענין קרבן שנפסל בפיגול ונותר ועל ידי כך אינו ראוי לאכילה, וכיון שאינו ראוי לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלים [לדעת רבי שמעון], ומבואר בגמרא, שלענין טומאת אוכלים אין דנים רק במה שעכשיו אינו ראוי לאכילה, אלא כדי שלא יטמא צריך שלא תהיה לו שעת הכושר שבה היה ראוי לאכילה. ודנו בגמרא אם מה שהיו יכולים לזרוק את דמו של הקרבן לפני שנפסל מועיל להחשיב את הקרבן לקרבן שהיתה לו שעת הכושר, כיון שלדעת רבי שמעון כל העומד להיעשות כמי שעשוי הוא, ואם כן אפשר לדון את הדם כאילו נזרק ואת הקרבן כאילו היה ראוי לאכילה. ואמר רב אשי, שאין אומרים כן אלא בדבר שאינו מחוסר מעשה, אבל לענין זריקה שצריך לעשות מעשה ולזרוק את הדם, אין אומרים שהדם כאילו נזרק, ואין דנים את הקרבן כמי שהיתה לו שעת הכושר שבה היה ראוי לאכילה, ולכן אינו מטמא טומאת אוכלין. וכתבו התוספות (ד"ה דאי בעי) בתירוצם השני, שאף על פי שבכמה מקומות בש"ס דנים את העומד להיעשות כאילו כבר נעשה גם בדבר המחוסר מעשה, יש לומר שבמקום שנעשה בסוף המעשה דנים אותו מלכתחילה כאילו נעשה, אבל בקרבן שנטמא שבסוף באמת לא נזרק הדם, נגלה הדבר למפרע שלא היה עומד לכך, ולכן אין מחשיבים אותו כאילו נזרק. ומוכח שכל שבסוף לא נעשה המעשה אין דנים אותו מתחילה כעומד לכך, והוא הדין למצות, שכיון שנגלה הדבר לבסוף שלא היו עומדים ללחמו של הפסח אין מברכים עליהם המוציא. ועיי"ש במהרש"ם שנקט שבסברא זו נחלקו ב' תירוצי התוספות בסוגייתנו. וכעין זה כתב המהרש"ם עוד בהגהותיו לחגיגה (שם), ובשו"ת (ח"ב סי' יב ובהוספות שבמפתחות).