ברכת המזון כשאינו יודע את כל הברכות
בפרי מגדים (או"ח סי' קצד א"א סק"ג) דן במי שאכל פת וצריך לברך ברכת המזון, ואינו יודע לברך אלא ברכה אחת או שתים ולא את כל הברכות, אם יש לו לברך מה שיודע או שמא לא יברך כלום. ושורש הנידון הוא משום שהדבר בספק להלכה אם כל הברכות מעכבות זו את זו ועד שלא בירך את כל הברכות שבברכת המזון לא יצא ידי חובתו, או אינן מעכבות זו את זו. ואם הברכות מעכבות זו את זו, נמצא שמי שאינו יודע את כולן אין לו לברך אפילו מה שיודע, ואם יברך יעבור באיסור ברכה לבטלה. אבל אם אינן מעכבות זו את זו, הרי הוא חייב לברך מה שיודע, ומה שאינו יודע לא יברך.
וכיון שהדבר ספק, כתב בפרי מגדים שלא יברך, ואין צריך לומר שלדעת הסוברים שאיסור ברכה לבטלה הוא איסור דאורייתא, שלדעתם ודאי לא יברך כדי שלא יכנס לחשש איסור דאורייתא, אלא אפילו לדעת הסוברים שאין איסור דאורייתא בדבר, וחיוב ברכת המזון הוא מן התורה, מכל מקום אינו צריך לברך, ואין לומר כאן 'ספק דאורייתא לחומרא'.
וטעם הדבר הוא על פי יסוד שחידש, שלא אמרו שספק דאורייתא לחומרא אלא במי שיש ספק אם הוא חייב בדבר, ואם יקיימנו יהיה ודאי שקיים את חיובו ויצא ידי חובתו. אבל במקום שהספק הוא אם מקיים את חיובו, כגון בנידון זה שהספק הוא אם מקיים חובת ברכת המזון במה שמברך ברכה אחת או שתים, אין אומרים ספק דאורייתא לחומרא, ואין אדם צריך להכניס את עצמו לתקן דבר שגם אחר שיתקנו יהיה הספק במקומו אם תקנו אם לאו.
והגר"מ זעמבא בשו"ת גור אריה יהודה (ח"ב סי' ח) כתב, שלכאורה מדברי שו"ע הרב (שם ס"ג) משמע שחולק על הפרי מגדים ועל יסודו, וסובר שרק אם לא אכל כדי שיעור שביעה ולא התחייב בברכת המזון מן התורה לא יברך מספק, אבל אם אכל כדי שביעה ונתחייב בברכת המזון מן התורה, צריך לברך מספק, אף על פי שספק הוא אם יתקן את חיובו במה שיברך. אך כתב שאפשר שאין השו"ע הרב חולק על עיקר יסודו של הפרי מגדים, אלא שהוא סובר שלהלכה נוקטים לעיקר שג' הברכות שבברכת המזון אינן מעכבות זו את זו, ואין כאן ספק כלל, אבל במקום שהספק שקול אין חייבים לקיים המצוה מספק אם גם אחר שיקיימוה יישאר הדבר בספק אם יצאו ידי חובה.
ובהמשך התשובה האריך הגר"מ זעמבא ביסוד דברי הפרי מגדים, והביא (ס"ק טו) ראיה לדבר מסוגייתנו. שהנה בגמרא אמרו, תנא רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, ספרי תורה תפילין ומזוזות שכתבום צדוקי כותי נכרי עבד אשה קטן ומומר פסולים, שנאמר (דברים ו ח-ט) 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. והקשו התוספות (ד"ה ואל ימול), למה הוצרכו למעט נכרי מפסוק זה, והרי צריך לכתוב ספרי תורה ותפילין ומזוזות לשמם, ונכרי מסתמא אינו כותב לשמה. ותירצו התוספות שבאמת אין דרשה זו נצרכת כדי למעט נכרי, אלא למעט עבד ואשה. ולכאורה קשה, שהרי גם עבד צריך ללמדו מפסוק זה, כיון שאם לא היה פסול אלא משום שאינו כותב לשמה, לא היה הפסול ודאי אלא ספק, שהרי הגוי יכול גם לכתוב לשמה, ואם כן מי שאין לו תפילין כשרים מלבד אותם תפילין שנכתבו על ידי הגוי, היה לו להניחם מספק, ואם כן הרי צריך למעט נכרי מהפסוקים 'וקשרתם' 'וכתבתם' כדי ללמד שהתפילין פסולים בודאי ואין צריך להניחם גם כשאין תפילין אחרים.
ומכאן הוכיח הגר"מ זעמבא כדברי הפרי מגדים, שבמקום שהספק הוא אם מקיים את חיובו אין אומרים ספק דאורייתא לחומרא, ואין אדם צריך להכניס את עצמו לתקן דבר שגם אחר שיתקנו יהיה הספק במקומו אם תקנו אם לאו. ואם כן גם לולא הפסוקים 'וקשרתם' 'וכתבתם' היה הדין שאין צריך להניח תפילין אלו שנכתבו על ידי גוי, שאף על פי שספק הוא אם נכתבו לשמה, מכל מקום כיון שגם אם יניחם יישאר בספק אם התפילין כשרים וקיים את המצוה אם לאו, אם כן אינו צריך להכניס את עצמו בספק ולהניחם. ולכן שפיר הקשו התוספות למה הוצרכו הפסוקים למעט נכרי, והוצרכו לתרץ שלא הוצרכו הפסוקים אלא למעט עבד ואשה. [אך במשנה ברורה (סי' לא סק"ח) נראה שסובר שיש להחמיר בספק דאורייתא בקיום המצוה, ואין כאן המקום להאריך].
