גדר מצות אכילת מצה כל שבעת ימי הפסח
כתב בשו"ע (או"ח סי' תעה ס"ו), שאין חיוב אכילת מצה בפסח אלא בלילה הראשון בלבד. ובמשנ"ב (ס"ק מה) הביא שבשם הגר"א כתבו שיש על כל פנים מצוה באכילת מצה כל שבעה, אלא שאינו חיוב.
וכן הביא בחת"ס (שו"ת יו"ד סי' קצא) בשם החזקוני (שמות יב יח), שאף על פי שאין חיוב לאכול מצה כל שבעה, מכל מקום אם אכל קיים מצוה, ולמד זאת מהפסוק 'שבעת ימים מצות תאכלו' (שמות יב טו), כלומר אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק הזה של 'שבעת ימים מצות תאכלו'.
וכן באבני נזר (שו"ת או"ח סי' שעז) העלה, שאף שאין חיוב אכילת מצה כל שבעה, מכל מקום האוכל מצה כל שבעה עשה מצוה. וכתב שלדעת המהר"ל אם אוכל דבר הבא לידי חימוץ צריך שיהיה מצה, אבל אם אוכל עיסה שנילושה בלא מים הרי הוא כאוכל דבר שאינו מחמשת המינים, שאף שאין עבירה בדבר, מכל מקום מצוה גם כן לא עשה, עיי"ש. ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת חמץ ומצה סי' יד אות י) הקשה לדעת החזקוני, שא"כ היה לנו לברך על אכילת מצה כל הימים כשם שאנו מברכין על השחיטה אע"פ שאם רוצה אינו אוכל בשר כלל, וכבר עמדו בזה הרז"ה (פסחים כו:) והרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רפז), וכתבו שבשאר הימים אינו חייב לאכול פת אלא יכול לאכול שאר דברים, משא"כ בלילה הראשון חייב לאכול מצה. עיי"ש באריכות.
וביפה ללב (ח"ב או"ח סי' תעה סק"ז) הביא דברי האבן עזרא (שמות יב טו) שלמד מפשט דברי הכתוב 'שבעת ימים מצות תאכלו' שהוא חיוב לאכול מצה כל שבעת הימים, וכתב, שבעת ימים צוה לאכול מצות להיות זכר לאשר קרה לכם בצאתכם ממצרים, כי שם כתוב (פסוק לט) 'כי לא חמץ', ואילו היו מניחים המצריים שיתמהמהו מעט היו מחמיצין עיסתם, והשבעת ימים בצאתם מצות אכלו עד שטבע פרעה ביום השביעי. והקשה עליו שלכאורה דבריו הם היפך המבואר בגמרא (פסחים צו:, קכ.) שמצות אכילת מצה היא רק ביום הראשון. וחידש בביאור דבריו, שמלבד עיקר המצוה שבאכילת מצה בלילה הראשון, יש עוד מצוה וחיוב באכילת מצה כל שבעת הימים, מפני שהיא האות של הפסח, כשם שהתפילין הן אות של כל יום והסוכה היא האות בחג הסוכות, ומטעם זה יש מקום גם לדעת הסוברים שמברכים על אכילת מצה כל שבעה, עיי"ש. ובפני יהושע (פסחים כח: ד"ה ועוד אפשר לומר) כתב, שאפשר שלדעת רבי שמעון יש חיוב אכילת מצה כל שבעה, עיי"ש.
וביפה ללב (ח"ז סי' תעה סק"ג) הביא בשם ספר ארצות החיים לאחד מרבני אשכנז בחידושיו לפסחים, שכתב וז"ל 'הנוהגים שלא לאכול כל ימי הפסח רק כזית מצה ראשונה בליל ט"ו של פסח בלבד, יש מהם שנוכל לדרוש עליהם לשבח ומהם לגנאי, ומצוה בכוונה תליא מילתא. הנוהגים להבדיל בין אכילת מצה המחויבת ובין אכילת הרשות להוציא מדעת הקראים שאומרים שמחויבים לאכול מצות כל ז' הימים מהפסוק 'שבעת ימים תאכלו מצות', אותם האנשים הגם שביטלו עונג יו"ט, בכל זאת יפה הם עושים, וכוונתם במנהגם עולה יותר שכרם מהפסדם. אבל האנשים שכוונתם רק מפני חששא יתירה מחשש חימוץ, יש עליהם לדרוש לגנאי ויצא שכרם בהפסדם, וכלל זה אצלנו, לא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה:), וזה האיש בחששיו יבטל כמה מצוות, עונג יו"ט ולחם משנה וכדומה, ולסוף, העיקר המצוה אכילת כזית מצה ראשונה יאכל ברתת ובחלחלה מחששא של חמץ, ולא ניתנו מצות לישראל לפחד פן יעשה עבירה בעשייתם, ו'פקודי ה' ישרים משמחי לב' (תהלים יט ט), ועליהם נאמר (הושע יד י) 'ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם' וגו''.
וכתב ביפה ללב, שמה שייחס לקראים דעה זו שיש מצוה וחיוב באכילת מצה כל שבעה, אינו כהוגן, שהרי כן גם דעת האבן עזרא וכמו שנתבאר. ובגדר ההבדל בין החיוב שבליל ראשון לחיוב שבשאר הימים, כתב ביפה ללב שהוא בדוגמת המבואר בסוגייתנו לענין סמיכה, שהיא שיירי מצוה ומכל מקום היא מעכבת. וכתב בזה הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ג הי"ב) שהסמיכה שיירי מצוה היא בלבד, ולפיכך אם לא סמך, כפר ואינה מעכבת, ואף על פי כן מעלים עליו כאילו לא כפר. ומצינו בזה גדר בכמה מהדברים המעכבים במצוות, שיש דברים שבאמת אינם חלק מהמצוה ואינם מעכבים בה, ומכל מקום מעלים עליו כאילו הם מעכבים. וזהו גם גדרה של מצות אכילת מצות כל שבעה, ששיירי מצוה היא ולא מגופה של המצוה ולכן אינה מעכבת במצוה ולא הקפיד עליו הכתוב אם לא אכל, ואף על פי כן מעלה עליו הכתוב כאילו לא קיים את המצוה.
