גוי שמבקש מזוזה למתנה

בשו"ת מהרי"ל (החדשות סי' קכג) נשאל בדבר מעשה שהיה בר' זלמן זאלצפורק, שההגמון שלו ביקש ממנו מזוזה כדי לקובעה בפתח מבצרו, משום מעשה ששמע שבית של גוי ניצול בזכות מזוזה שהיתה בפתחו, והבטיח המושל שבעד זה ייטיב לכל היהודים כל ימיו. ור' זלמן התיירא שאם לא ימסור את המזוזה למושל ינזקו היהודים, ושאל את המהרי"ל אם יש איסור בדבר.

המהרי"ל האריך לאיסור וכתב, אהובי הרב זלמן שיחי' טעמא דידי שאסור למכור מזוזה לגוי, משום שאמרו חכמים (גיטין מה.) שקונים מהם ספרים תפילין ומזוזות עד כדי דמיהם כדי שיצאו מידם, ואם לא היו חוששים שעל ידי שישלמו להם ממון רב ילכו ויגנבו יותר, היו קונים מהם אפילו יותר על כדי דמיהם, והכל כדי שלא יזלזלו בהם, וכ"ש שאין מוסרים להם לכתחילה.

ואף שהמושל אמר שרוצה לשמור על המזוזה בטהרה, מ"מ אם הוא יראה שאינו ניצול על ידי המזוזה הרי יבעט ויתחרט ויזלזל יותר מגוי אחר, שכן דרכם של הגויים לבעט במצוות כשאינם מועילים להם להתגדל ולהתיהר, כמו שמבואר (לעיל ג.) לענין סוכה לעתיד לבא שעתידים הם לבעט בסוכה כשיראו שקשה להם לשבת בה. ועוד טעם לאיסור כתב המהרי"ל, שאף אם לא נחשוש מהמושל עצמו שיזלזל במזוזה, מ"מ כשימות ובניו יירשו אותו, מה תהא על המזוזה. וגם עליו עצמו יש לחשוש שכשיבוא כומר מכמריהם ויחרפהו על שמחזיק מזוזה ברשותו, תתהפך דעתו ויזלזל בה. ועוד חשש שלא יבואו לטעות שהמבצר הוא בית של יהודי, ויבואו להתאכסן בו, ומתוך כך יבואו לידי סכנה. ומפני כל אלו הטעמים אסר המהרי"ל לר' זלמן לתת את המזוזה לגוי, וסיים וכתב שיש לדחות את המושל בטענה שהמזוזה אינה מועילה לגויים ואדרבא מזיקה היא להם שאינם מקיימים מה שכתוב בה. ומה שהיה מעשה במבצר של גוי אחד שניצול, מקרה היה. וקבלה בידינו שלא תבא שום שנאה ליהודי שמחזיק אמונתו ואינו נוטה ממנה כלל נגד השרים, וחן ימצא בעיניהם על כך, ומחזיקים אותנו כאמתיים ונמנעים מלהסטין עוד, לבד מאותם דברים שהתירו חז"ל למי שקרוב למלכות, שצורך הוא למי שמשתדל עמהם.

תשובה זו הובאה להלכה ברמ"א (יו"ד סי' רצא ס"ב) שכתב, גוי שבקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו אסור ליתנו לו, והוסיף הרמ"א וכתב, נראה לי שמ"מ במקום שיש לחשוש משום איבה ושירע משום זה לישראל מותר.

בביאור הגר"א (שם סק"ב) הביא מקור לדברי הרמ"א להתיר משום איבה, ממה שאמרו בסוגייתנו שאסור לישראלית ליילד את הנכרית, מפני שמיילדת בן לעבודה זרה, אבל בשכר מותר מפני האיבה. הרי שהתירו חכמים איסורים מדבריהם משום חשש איבה, והוא הדין לאיסור זה. [ומבואר בריטב"א (ד"ה יכלה), שאפילו בחנם מותר בכל מקום שיש לחשוש לאיבה, כגון בזמן הזה].

כיוצא בזה מבואר בשו"ת באר שבע (סי' לו) שנשאל בדבר גוי שביקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו, ויש לחשוש משום איבה ושירע משום זה לישראל אם לא יתנה לו, אם הרשות נתונה ביד ישראל למסור לו מזוזה או לא. והוכיח מסוגייתנו שיש להתיר במקום איבה, אך לולא זה אסור למסור מזוזה לגוי, ובסוף דבריו הביא שכן כתב הרמ"א וכתב שאפשר שטעמו הוא כמו שביאר.

וע"ע בשדי חמד (מערכת האל"ף אות קמז, פאת השדה מערכת האל"ף כללים אות קיג) שהביא מדברי האחרונים שדנו במה מקילים משום חשש איבה ובמה אין מקילים, ובשם המנחת שי (סי' פב) כתב שהוכיח מסוגייתנו שבדבר שהוא מעיקרי הדת שאנו מחולקים עמהם אין שייך איבה, שהרי גם הגויים ביניהם דתיהם שונות, ומעולם לא מצאנו שגוי התרעם על אשר הישראל לא יאכל נבילות וכיוצא בזה, אך כל זה באיסור כולל כגון שבת או נבילה, אך איסור שאינו שייך אלא באיש פרטי והגוי רואה שהישראל עושה דבר זה לעצמו ולגויים אינו עושה, הרי זה מביא לאיבה, שהוא סבור שאין זה מעיקרי הדת אלא משנאת דתו. ולכן סובר רב יוסף שמותר ליילד נכרית בשבת משום שיש בזה איבה, והטעם הוא משום שהגויים רואים שישראל מיילדים לעצמם ורק להם אינם מיילדים, וסוברים שהוא משום איבת דתם, ולכן הוצרך אביי לומר שאין בזה משום איבה, כיון שאומרים להם שבשבילנו שאנו שומרים את השבת, מחללים שבת, אבל בשבילכם שאינכם שומרי שבת, אסור לנו לחלל את השבת, ואין עושים כן משום שנאתם.