דחיקת הקמח לשיעור חלה ומצה
במשנתינו חלקו רבי יהודה ורבי מאיר ממה היו לוקחים את השאור שבו היו מחמיצים את חלות התודה ושתי הלחם שהיו באות חמץ. רבי מאיר סובר שנוטלים מעט מן הסולת מתוך העשרון של המנחה ולשים אותה, וממנו היו עושים שאור ומחמיצים בו את השאר. ורבי יהודה סובר שאין דרך זו מן המובחר, שאין העיסה מתחמצת יפה בכך, לפי שהשאור נעשה זה עתה ואינו מחומץ יפה, אלא מביא מביתו שאור המחומץ יפה, ונותן אותו לתוך כלי המדה, ומוסיף עליו סולת להשלים לשיעור עשרון.
ואמרו לו חכמים, שאף דרך זו אינה מן המובחר, שסופה של המנחה להיות עשרונה חסירה או יתירה, מפני שמביא את השאור מביתו, ופעמים ששאור זה הוא עבה וקשה ומחזיק קמח רב בנפח מועט, ונמצא שהעשרון יתר, ופעמים שהוא רך ונפוח ומעט קמח מחזיק מקום גדול, ונמצא העשרון חסר מכמות הקמח שהיה צריך להיות בו. ורבי יהודה אינו חושש לזה, ופסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות פ"ט הי"ח) כמותו.
והנה בב' מקומות שייכת מדידת קמח גם בזמן הזה, והוא בשיעור עיסה לחיוב חלה, ששיעור העיסה החייבת בחלה הוא מ"ג ביצים וחומש ביצה, כמו שכתב בשו"ע (יו"ד סי' שכד ס"א), ומשערים בקמח ולא בתבואה [עיין ט"ז (שם סק"א)]. ולדברי הכל אין משערים עם המים, אלא בקמח לבדו. וכן שייכת מדידת קמח באפיית מצות, שאסור ללוש לפסח עיסה גדולה משיעור חלה, שהיא מ"ג ביצים וחומש ביצה, כמו שפסק בשו"ע (או"ח סי' תנו ס"א), והטעם הוא משום ששיערו חכמים שהעסק שאדם אחד מתעסק בידו בעיסה בלישה ועריכה אינו מציל את העיסה מחימוץ כשהיא גדולה יותר משיעור זה, לפי שאין הידים מספיקות להתעסק בה מכל צדדיה מתוך גדלה.
ואף על פי שלהלכה נפסק בסוגייתנו שאין חוששים לשינויים שבנפח השאור, כתבו התוספות (ד"ה חסרה) שמדברי חכמים למד הרב רבינו חיים, שכשמודדים קמח במדה לצורך שיעור חלה או מצה, אין להכביד על הסולת, כיון שמשערים את שיעור החלה בנפח, ואם יכביד על הסולת נמצא שבשיעור מועט של נפח יהיה קמח רב, ואפשר שבעוד שיסבור שאינו חייב בחלה, יהיה באמת שיעור קמח החייב בחלה, ולכן צריך לשער את הקמח בלי להכביד עליו ולדחקו. ובשיטה מקובצת הוסיף, שצריך להניח את הקמח בנחת כדי שלא ידחק.
