דיבור לרבו בלשון מר ובלשון נסתר
כתב הט"ז (יו"ד סי' רמב ס"ק יד) בשם הב"ח, שכשאדם כותב סתם לאדם גדול או מדבר עמו פעם אחר פעם אין צריך לומר לו בכל פעם בלשון מר ואם לפעמים מדבר בלשון אתה אין בכך כלום, וכתב שמביאים ראיה לכך מסוגייתנו, שאמר אביי לרב דימי 'תנן נקלס ולא ידעינן מהו, ואת אמרת קורייטי'. הרי שאמר לו 'ואת אמרת' ולא אמר לו 'ומר אמר'.
ובשדי חמד (מערכת ל אות קכב) הביא בשם המטה אפרים (סי' תקצב סי"א) שכשמדברים לאדם מכובד אומרים לו לשון נסתר, וכתב השדי חמד שכן פשט המנהג בין הספרדים לתת הבדל בין אדם לאדם, ואם גדול מדבר לקטן מדבר לו בלשון יחיד ונוכח כגון 'אתה לך תקח', וכיוצא בזה, ולאדם בינוני במעלתו אומר בלשון רבים ונוכח 'אתם' 'לכם' וכיוצא, ולאדם גדול אומר בלשון נסתר כנון 'כבודו יבוא' וכיוצא בזה. אמנם בין האשכנזים אף שרבים מתנהגים כן בדבריהם ומכתביהם, רבים אינם מקדקדים בדבר, ואין תופסים עליהם כיון שכבר דשו בו. ועיי"ש עוד בזה.
אמנם כתב החתם סופר בתורת משה (פרשת תולדות ד"ה קום נא) בשם רבו הגאון החסיד ר' נתן אדלר זצ"ל שיהודים מדברים לאביהם בלשון נוכח, וגוים מדברים בלשון נסתר, ולכן יעקב אבינו אמר ליצחק אבינו 'קום', ועשיו אמר 'יקום'. ובטעם הדבר ביאר הגר"נ אדלר, שלשון נוכח מורה על קירוב ודיבוק, כמו שאנו מדברים אל הקב"ה בלשון נוכח כיון שאנו דבוקים בו. וכיון שעם ישראל דבוקים זה בזה כגוף אחד, על כן אנו מדברים בלשון נוכח. אבל אומות העולם פרודים זה מזה, כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר ד ו) על הפסוק (בראשית לו ו) שנאמר בעשיו 'נפשות ביתו', שנאמר בו לשון רבים אף על פי שלא היו לו אלא ו' נפשות, כיון שלכל אחד מהם יש אלהות אחר ותכלית אחרת, וכיון שאינם דבוקים זה בזה אינם מדברים זה אל זה בלשון נוכח.
ובכלי יקר (בראשית כז לא) כתב שעשיו דיבר לאביו בלשון נסתר מרוב רום לבבו.
והנה בערוך השולחן (יו"ד סי' רמב סל"ח) כתב שבזמן הקדמונים היו מדברים הכל בלשון נוכח, ולכן אמרו לרב, שלום 'עליך' רבי [כמבואר בסוגיין], אבל עכשיו מדברים לאדם נכבד בלשון רבים, ואומרים שלום 'עליכם', וכל שכן שיש לדבר באופן זה עם הרב, ולא לומר לו 'אתה'. אך הבן עם אביו ידבר בלשון נוכח, ואפילו אם הוא תלמידו, כיון שלאביו ואמו ואחיו ואחותו מדברים בלשון נוכח, ואם ידברו ביניהם בלשון רבים, לא יהיה אלא מן המתמיהים, וכן המנהג פשוט בכל המדינות.
ועיין בליקוטי חבר בן חיים (ח"א פרשת תולדות ד"ה מפסוקים אלו), ובספר חוט המשולש ברכי יוסף (דף סז) מה שכתבו בענין זה.
