דין 'קבוע' בלוקח ממוכר שהפריש ממקום הקביעות, כשרות קפה שמערבין בו שומן חזיר
בראשית שנות ה'ת"ר רעש עולם ההלכה בענין כשרות קפה ה'ציקוריה'. קפה זה לא היו עושים אותו מפולים של קפה שדמיהם היו יקרים, אלא משורש עשב ששמו עולש. והתברר שבפאבריקין [בתי חרושת] רבים מערבים במשקה זה אחד מחמישים שומן חזיר, ונמצא שאינו בטל בשישים. וגדולי פוסקי הדור דנו בשאלה זו בתשובות שנדפסו בספריהם ובכתבי העת, ושני ספרים מיוחדים נתחברו לנידון זה, זכרון בספר ומאמר מרדכי.
ובספר זכרון בספר (עמוד מד) נדפסה תשובת הגה"ק ר' הלל מקאלאמייע, שכתב שנתברר לו שג' פעמים מערבים שומן בקפה: א. בעת שפיכת כל השורשים בתוך כלי הבישול. ב. בעת השפיכה מכלי הבישול על משטח של אבן בעודה רותחת. ג. בעת טחינתה לקמח. ומטרת השומן אז הוא להשביח את הצבע.
והמהרש"ק בטוב טעם ודעת (שו"ת תליתאה ח"ב סי' יד) התיר הציקוריה מפני כמה טעמים, ושני העיקריים שבהם הם שנקט שאף אם מערבין בו שומן הוא רק מעט מהמעט שהרי אין רואין בו שום לחלוחית שומן, ואף זאת כששותים הקפה אין אוכלים אותו בפני עצמו אלא מערבים רק מעט במים, וא"כ יש בקפה ובמים שעמו שישים כנגד השומן האסור, ועוד שיש כמה פאבריקן של יהודים בלבוב ופרעמישלא שבודאי אינם מערבים שומן אסור, והרי כתב הרמ"א (יו"ד סי' קיד ס"י) שאם קונה מאכלים מן הגויים בעיר שידוע שמקצת בודאי נותנים בו יין, ומקצתן בודאי אין נותנים בו יין, הולכים אחר הרוב, שכל הפורש מן הרוב הוא פורש. ורק בבתיהם אסור לקנות מהם, לפי שאז נולד הספק במקום הקביעות, וכל קבוע כמחצה על מחצה ואינו בטל ברוב. וכאן שקונים את הקפה בחנויות ולא בפאבריקן, אין זה חשוב כלוקח ממקום הקביעות, והולכים בו אחר הרוב. ואחר כל הצירופים שכתב להיתר, מסיק שאין להחמיר בדבר כלל.
אך בדברי חיים (שו"ת יו"ד ח"ב סי' נג) כתב, שכיון שנתקבלו עדויות שיש פאבריקן שמערבים בו שומן חזיר, הדעת נותנת שכולם מערבים, כיון שכל הפאבריקן עושים מלאכתם בשוה. וכתב שאף אם אין כל הפאבריקן מערבים שומן אסור ורק מיעוטם מערבים, הרי זה נידון כקבוע ולא כפירש, אפילו אם אינו קונה את הקפה בפאבריק אלא מן המוכר. וטעם הדבר הוא, משום שהמוכר אינו מביא הציקארייע לבית הקונה, ורק כשהקונה כותב ומבקש ממנו שישלח לו כך וכך ככר ציקארייע ושולח לו מביתו, ובאופן זה הרי הוא כלוקח מן הקבוע ממש, שאין הבדל בין הלוקח בידו ממש לבין המצוה לאדם אחר לתת לו מן הקבוע, ולא יחלוק על זה זולת חסר דעת. ולכן כתב שהדבר פשוט לאסור הציקארייע במדינתנו, ובפרט במדינתנו שהסוחרים יודעים שלוקחים מהפבריקן שעליהם העידו שמערבים שומן של איסור, ואין לפלפל רק במדינות רחוקות שהם לוקחים מהסוחרים של מדינתנו, ויש לומר שלהם הרי זה נקרא שפירש ממקום הקביעות, אך עדיין גם בזה יש לחשוש לאיסור ולומר שכיון שכבר שם איסור עליהם ביד ישראל המוכר שלקח מן הקבוע אסור ליקח ממנו. אך כתב שכבר אמר שלפי הנראה כולם מערבין, ולכן אין היתר רק מצד הביטול, וגם על זה יש לפקפק הרבה שנראה שאינו מתערב כלח בלח ורק שנתפטם בשומן, והרבה פעמים נשאר באיזה מקום השומן הרבה ואין בו כדי לבטלו, וכמו שכתב בתחילת תשובתו המעשה שנמצא דבר אחר בעין בציקארייע.
אמנם למעשה כתב הדברי חיים, שעם כל זה לא אסר קפה זה מעולם, ורק בביתו מנע השתיה, והשואל ממנו הוא אומר לו שעל פי הדין אין בידינו לאסור ורק בעל נפש יחוש לעצמו וכן ראוי לעשות. [ובסוף התשובה כתב שעוד זאת ידע, כי אולי יביאו מאיזה רבני אשכנז היתרים על ציקארייע, ואין להעמיד יסוד על דבריהם, כי עדותם עדות צריכה וד"ל. ובביאור דבריו עיין מה שכתב בקנין תורה (שו"ת ח"א סי' לז סק"ב) ].
תשובה זו של הדברי חיים באה לידי המהרש"ק, שהוסיף מחמת כן בתשובתו וכתב שדבריו תמוהים, שאיסור לוקח מן הקבוע היינו דווקא כשלוקח מן הקבוע, אבל כאן המוכר שולח אליו האיסור, והיינו פירש והולכים אחר הרוב. וכתב שדבר זה דומה ממש למבואר בסוגייתנו בענין חטאות המתות שנתערבו ברוב זבחים כשרים, שצידדו בגמרא שהטעם שאינם בטלים ברוב הוא משום שלוקחם להקרבה ממקום הקביעות, וכל קבוע הוא כמחצה על מחצה, והקשו בגמרא שנכבשם במקום אחד כדי שינודו וילכו ממקום הקביעות ויהיה דינם כפירש וכל הפורש מן הרוב הוא פורש. והרי גם באופן זה ידענו ממעשה התערובת עוד בשעה שהיו במקום הקביעות, ואף על פי כן אנו דנים אותם כפירש אם אין האדם לוקחם בעצמו ממקום הקביעות. ומכאן נלמד שגם הלוקח מן המוכר שלקח ממקום הקביעות אינו חשוב כלוקח ממקום הקביעות, ויכול הוא לילך אחר הרוב.
עוד רבים מגדולי הדור דנו בכשרות הציקורייע בכמה וכמה נידונים, ואכמ"ל, וראה מה שהביא בזה בקובץ ישורון (יט עמ' תשצב והלאה).
