הזכרת בעל השמועה הראשון באמירת דבר בשם אומרו
בגמרא מובא, שרב מנשיא בר גדא היה יושב לפני אביי ואומר משמו של רב חסדא שאין הקטרה מפגלת הקטרה, אפילו לדעת רבי מאיר. שאל אותו אביי אם רב חסדא אמר דין זה בשם רב, והשיב לו רב מנשיא שכן הוא. והנה שנינו (אבות פ"ו מו"ו), כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאלה לעולם. ובמגן אברהם (סי' קנו סק"ב) כתב, שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר בלאו, ולא ציין מקורו. וכתב בנודע ביהודה (שו"ת תניינא, או"ח סי' כ) שמקורו מדברי התנחומא (במדבר כז), אמרו רבי חזקיה ור' ירמיה בר אבא בשם ר' יוחנן, כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר (משלי כב כב) 'אל תגזול דל כי דל הוא'.
וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו, אפילו משלישי של הלכה, ששנו רבותינו אמר ר' נחום הלבלר מקובל אני מר' מייאשא שקיבל מאבא שקיבלו מן הזוגות שקיבלו מן הזקנים הלכה למשה מסיני.
ומי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר 'אל תגזל דל'. ומבואר בזה שכשאומר דבר שלא בשם בעל השמועה הרי הוא כגזלן שגוזל ממנו את שמועתו, ולכן צריך לומר גם את שמו של בעל השמועה הראשון. וכן מבואר בגמרא (נזיר נו:), שבשמועה שנאמרה איש מפי איש מפי איש, חייבים להזכיר את הראשון ואת האחרון, אף על פי שאת האמצעיים אין חיוב להזכיר. וכן כתב להלכה המהרש"ק בחכמת שלמה (או"ח שם), שנראה מדברי הגמרא בנזיר שאם אינו מזכיר את האמצעי אינו עובר בלאו, ואם כן אם איזה אחרון מביא דברי הספר הקודם לו שהביא בשם הקדמונים, אין צריך להזכיר אלא את האחרון והראשון, ולא האמצעיים. ומסיק, בא וראה כמה נזהרו חז"ל שם לעשות מזה מימרא והוכחה לדינא, ובעונותינו הרבים בזמן הזה עושים להיפך, מתלבשים בטלית שאינה שלהם, וה' הטוב יכפר בעדם.
ובמדרש שמואל (אבות פ"ו מ"ז) ביאר בטעם מה שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם [שהוא נוסף למה שיש איסור לאו וכאמור], משום שמי שאינו אומר דבר בשם אומרו אלא גונב חידושים של אחרים ואומרם על שמו, בודאי שלא יקנה קנין תורה, ורק אם לעולם יאמר דבר בשם אומרו יוכרח גם הוא להשתדל לחדש בתורה כדי שיוכל לומר גם משם עצמו, ועל ידי כך ישתדל להשלים את עצמו ולקנות קנין בתורה. ומטעם זה הרי הוא מביא גאולה לעולם כיון שעל ידי כך ירבה לחדש חידושים וישלים מהרה קנין התורה שיהיה בעת הגאולה, עיי"ש.
ועל פי זה תמה בשפת אמת בסוגייתנו (ד"ה יתיב ר"מ), איך לא חשש רב מנשיא מתחילה לומר את השמועה בשמו של רב שהוא בעל השמועה הראשון, שהרי מבואר בגמרא [וכוונתו לגמרא הנזכרת בנזיר, כמו שכתב הגרי"מ בידרמאן], שחייבים להזכיר גם את בעל השמועה הראשון.
ותירץ בשפת אמת, שיש לומר שרב לא אמר אלא שאין הקטרה מפגלת הקטרה, ולא אמר שכן הוא גם לדעת רבי מאיר. והוספה זו חידשה רב חסדא משום שמסתבר היה לו שהדברים הם גם לדעת רבי מאיר. וכיון שסיום הדבר לא אמרו רב אלא רב חסדא לבדו, רשאי היה רב מנשיא לומר את כל השמועה משמו של רב חסדא לבדו.
